מלחמות, פיגועים, טרור, המשבר כלכלי ועוד כל כך הרבה סיבות טובות לדאגה. אבל כשאני מסתכלת אל תוך עיניו של בני התינוק ועל החיים המשתקפים מהן אני רואה המון סיבות טובות לתקווה.
אני בוכה הרבה. אני בוכה כשאני שומעת שירים עצובים, כשאני שומעת את התקווה - אבל אין דבר שגורם לי לבכות יותר מהצגת החנוכה השנתית של בתי שמזכירה לי שהזהות היהודית שלי נולדה ברגע אחד של שתיקה.
