משהו חדש מתרקם בעולם הייעוץ לנישואין בימים אלה. שומעים עליו בטלוויזיה, ברדיו, בספרים וברשת, ונראה כאילו כולם חושבים פתאום על אותו רעיון. מה החדשות הגדולות? (תופים וחצוצרות בבקשה) נראה שגם לגברים (קרי, לבעלים) יש צרכים.

הרבה גברים מתחילים לדבר, לא בכעס, אבל בכאב. גברים שמרגישים שלא משנה כמה הם מתאמצים, זה אף פעם לא מספיק. גברים שמרגישים שכל הזמן מתקיפים ומבקרים אותם. גברים שמרגישים מוזנחים ושמתייחסים אליהם כאל דבר המובן מאליו.

לנושא המטריד הזה יש הרבה גורמים והרבה צורות ביטוי. נראה שאחד הגורמים המשמעותיים שמביא להפחתת שביעות הרצון הגברית הוא לידת הילדים.

למה בדיוק אני מתכוונת? בהחלט לא לכך שגברים אינם שמחים כמונו בילדיהם ואוהבים אותם. ובהחלט לא לכך שהם אוהבים אותם פחות או שהם לא מוכנים למסור את חייהם למענם.

למעשה, הילדים עצמם אינם הגורם המדויק לבעיה, אלא התנהגותן של אימותיהם.

מההיריון ואילך, הנשים פונות פנימה. יתכן שהן סובלות מבחילות, אין ספק שהן תשושות, ומחשבותיהן נמשכות אל הניסים שמתרחשים בתוך גופן הגדל, שהופך פתאום לבלתי מוכר. הסימפטומים האלה מובילים להתרחקות מסוימת מבעליהן, ולהסחת הדעת מצרכיהם.

מצב זה, אם לא מטפלים בו, עלול רק להחמיר לאחר הלידה. לא רק שיותר עייפים אז (ויותר... ויותר...), ולא רק שיש יותר תביעות פיזיות ולעתים גם חוסר נוחות, יש גם תביעות רגשיות נוספות. ואחרי הכל – האם צרכיו של התינוק, הפעוט, הילד הקטן, המתבגר... אינם קודמים לצרכיו של המבוגר? – נראה שהבעלים שלנו יכולים לחכות.

אני בעד להחזיק תינוקות על הידיים, אבל גם בעלים צריכים שיחזיקו אותם קצת

האמת היא שהם לא, וגם הנישואין שלנו לא. בעוד שחלק מצרכיהם של ילדינו דורשים בהחלט התייחסות מיידית (תינוק בוכה עולה לי בראש), חלק מהם לא. אני בעד להחזיק תינוקות על הידיים, אבל לא 24 שעות ביממה. גם בעלים צריכים שיחזיקו אותם קצת – תרתי משמע.

כל מערכת יחסים זקוקה לטיפוח. בעלים ונשים זקוקים לזמן פרטי בלי ילדים, ואפילו רבע שעה בחדר נעול! הם זקוקים לזמן כדי להתחבר, לשוחח וסתם להיות לבד ביחד.

לא רק שהבעלים שלכן לא יכולים לחכות עד שהילדים יגדלו, כדי לחדש את מערכת היחסים שלכם (ויש סיכוי שהם לא יחכו!), גם אתן לא יכולות. יהיה לכן יותר לתת לילדים אם תרגישו שבעליכן עומדים מאחוריכן, אוהבים ותומכים.

נישואין חזקים הם מתנה גדולה הרבה יותר לילדים שלנו, מעוד סיפור לילה טוב או הסעה לעוד שיעור פסנתר.

בנוסף, יותר בריא לילדים שלנו (בגיל המתאים) ללמוד לדחות סיפוקים, להבין שאי אפשר להתייחס מייד לכל הצרכים שלהם, ושגם לאנשים אחרים (כמו ההורים שלהם!) יש צרכים. יהיה להם טוב יותר לא להרגיש כאילו הכל וכולם סובבים סביב משאלותיהם ורצונותיהם.

ודאי שגם גברים עושים טעויות בחיי הנישואין (זה כבר נושא למאמר אחר), אבל נראה שהטעות הזאת ייחודית לנשים. קשר האם-ילד יכול להיות כל כך עז, עד שהוא יוצר רושם כאילו אף מערכת יחסים אחרת אינה נחוצה. אבל גישה כזאת לא הורסת רק את הקשר הזוגי, אלא מזיקה גם לילד עצמו. אהבה חונקת אינה סביבה בריאה למימוש המלא של הפוטנציאל האישי ולהשגת בגרות מוצלחת. ויהיו אשר יהיו תקוותיכן הנאיביות שהקשר הזה יספק את צרכיכן הרגשיים, הן יתבדו במהירות עם הופעת הבגרות, אם לא קודם לכן.

באמת בושה שנהיינו כל כך ממוקדות בלהיות סופר-אימהות, עד ששכחנו להיות סופר-רעיות, משום שזוהי באמת הקדימות הראשונה שלנו. בעלים מתחילים לדבר כעת, וכולי תקווה שהנשים שלהם יקשיבו.