בני הרופא-רוצח
האם הייתם מבקרים את בנכם בכלא אם הוא היה רוצח? על אהבה חסרת תנאים וחג הסוכות.
הרופא של נאוה רצח אישה, ולא מתוך רשלנות רפואית. האישה טענה שהתינוק שלה הוא בנו של אותו הרופא, שנקרא לו ד"ר X. בסוף נשבר לו ממנה, אז הוא הגיע לדירה שלה עם אקדח טעון, ורצח אותה. ד"ר X מרצה עכשיו מאסר עולם על רצח מדרגה ראשונה.
נאוה ידעה שאנשים מסוגלים לעשות מהפכים דרמטיים בחייהם, משום שהיא עצמה הפכה את ארחות חייה לחלוטין (היא החלה לשמור מצוות בגיל מבוגר). לכן היא ביקרה את הרופא שלה לשעבר בבית הכלא, כדי לעודד אותו לשנות כיוון בחיים. ד"ר X היה לגמרי לא מעוניין. הדבר היחיד עליו הוא רצה לדבר היה כמה הוא כועס על אמא שלו, שמסרבת לבקר אותו בבית הסוהר.
נאוה סיפרה את הסיפור הזה על שולחן השבת שלנו, והוא הוביל לשיחה ערנית. אני צידדתי באמו של הרופא, וטענתי שהאדם הוא סך כל מעשיו. מי שעושה טוב הוא טוב, ומי שעושה רע הוא רע. למה שאמא שלו - שנתנה לו את החינוך הטוב ביותר שהיה ביכולתה ואת הכלים הטובים ביותר להפוך להיות 'בן אדם' מועיל לחברה – תלך לבקר בן שבחר מרצון לרצוח מישהו בדם קר?
חלק מהאורחים שישבו איתנו לסעודה, לא הסכימו איתי. "ומה עם אהבה ללא תנאים?"
מעולם לא הסכמתי עם הרעיון של אהבה ללא תנאים. לא נכון לומר ש"אתה מה שאתה אוכל", אלא - "אתה מה שאתה עושה". איך אפשר לאהוב את הבן הרוצח שלך? הבן האנס שלך? מה בדיוק אני אמורה לאהוב בבן-הבליעל?
אבן הבוחן
יש לי רק בן אחד שנולד לי בגיל 46 לאחר חמש שנים של טיפולי פוריות. מובן שאני מעריצה אותו ומרעיפה עליו אהבה ותשומת לב. חודשים רבים אחרי השיחה על הרופא שהפך לרוצח, הבן שלי, שהיה אז בן 14, הסתבך קלות בבית הספר. קיבלנו טלפון מאיש החינוך האחראי שדיווח לנו על מעשיו של בני. עקב טבעי חם המזג הייתי נוטה 'להיכנס' בבן שלי, אבל בעלי הרגיע אותי ותרגל אותי מה לומר לו כשהוא יחזור מבית הספר.
"אני מאוד מאוכזבת ממה שעשית", אמרתי לו, "אבל אני עדיין אוהבת אותך".
תגובתו המשולהבת של בני כמעט הפילה אותי מהכיסא: "אבל את לא תבקרי אותי בבית הסוהר!"
יש גבולות לאהבה שלך. אם אני באמת אתנהג לא טוב, אם אני אעשה משהו נורא, אז את לא תאהבי אותי
כפי הנראה הוא ספג מאותה שיחה רחוקה, הרבה יותר ממה שחשבתי. וכעת הוא אמר בקול רם וברור: יש גבולות לאהבה שלך. אם אני באמת אתנהג לא טוב, אם אני אעשה משהו נורא, אז את לא תאהבי אותי. האהבה התלויה בדבר שלך כלפי לא מספיק חזקה.
מכיוון שכנות תמיד אפיינה את מערכת היחסים בינינו, לא יכולתי להציע שום אמירה שטחית מפייסת. נדתי בראשי והודיתי, "לא. אם תרצח מישהו, אני לא אבקר אותך בבית הסוהר".
אבן הבוחן הזאת של "אני לא אבקר אותך בבית הסוהר", הפכה להיות כמו אבן חצץ בנעל-מערכת-היחסים שלנו. והוא היה מטיח אותה בפניי במרווחים קצובים. הבנתי שמבחינתו של בני, האהבה השופעת שלי כלפיו, היא כאילו שמאפשרים לך לחיות בבית מדהים – כולל בריכת שחיה וחדר כושר – אבל מתוך חוסר ביטחון שבכל רגע עלולים לפנות אותך משם. אני צריכה ללמוד לאהוב את הבן שלי בלי תנאים, אבל איך?
אהבת הא-ל
הרב אפים סבירסקי מסר פעם שיעור שכלל דמיון מודרך. הוא הורה למשתתפות לעצום את עיניהן ולדמיין ש"אלוקים נמצא כאן עכשיו". מצוין. עשיתי את זה בקלות.
אחר כך הוא ביקש מאיתנו להרגיש "אלוקים אוהב אותך". מצוין. אני מרגישה את זה כל הזמן.
לסיום, הוא ביקש מאיתנו להרגיש, "אלוקים אוהב אותך בלי תנאים". אופס. נתקלתי בקיר בטון.
הבנתי שהבעיה שלי היא שאין לי שום ניסיון באהבה בלי תנאים. אין ספק שאמא שלי אהבה אותי בלי תנאים, אבל אבא שלי תמיד היה הדומיננטי בחיי. הוא היה בן 44 כשבתו היחידה נולדה. הוא העריץ אותי והרעיף עלי אהבה, ואני נתתי לו סיבות טובות לכך. הייתי מביאה הביתה תעודות מושלמות, זכיתי בתחרות חיבורים יוקרתית, נכללתי בתוכניות ארציות למצטיינים והפכתי לנשיאת צעירי בית הכנסת שלנו, התקבלתי למספר אוניברסיטאות יוקרתיות, וסיימתי את הלימודים עטורת אותות הצטיינות. כמו שאמי הייתה אומרת, אבא שלי תמיד היה "מתפוצץ מרוב נחת" על ההישגים שלי.
אבל מה אם לא הייתי מצליחה? האם גם אז הוא היה אוהב אותי כל כך? מעולם לא העזתי לחשוב על ה"מה אם" המפחיד.
האדם ביסודו הוא ליבתו, הנשמה האלוקית שלו
כשהרב סבירסקי ביקש מאיתנו לחוש באהבתו חסרת התנאים של אלוקים, הרגשתי שאני צריכה לחפור עמוק יותר. האם אלוקים אוהב אותי בגלל ההישגים שלי? לא, אלוקים אוהב אותי משום שהנשמה שלי היא ניצוץ אלוקי. בדיוק כפי שאם אוהבת את עוללה נטול ההישגים, רק משום שהתינוק הוא חלק ממנה, כך אלוקים אוהב אותנו, משום שתמצית הנשמה שלנו היא חלק ממנו. טעיתי בטענה שהאדם הוא סכום מעשיו, כמו בצל שאין לו ליבה. האדם ביסודו הוא ליבתו, הנשמה האלוקית שלו. מעשי האדם הם שכבות של מסכים שמקיפות את הנשמה, ולפעמים הן הופכות להיות כל כך אטומות וחשוכות עד שהן מאפילות לגמרי על הפנימיות שלו. אבל אלוקים כרת ברית עם עם ישראל, שהוא לעולם לא יניח לאף נשמה יהודית להתדרדר מעבר לנקודת האל-חזור. היסוד הרוחני, מה שאנחנו מכנים "הנקודה היהודית", תמיד ראוי לאהבה בלי תנאים.
אחרי שהתאמצתי לבסס את הרעיון הזה במחשבתי ובלבי, יום אחד הושבתי את הבן שלי והודעתי, "אם חס וחלילה תרצח, אני אבקר אותך בבית הסוהר. אני אהיה שם בשבילך."
הוא חייך חיוך רחב. מערכת היחסים שלנו זינקה זינוק ענק קדימה.
סוכות
כשאנחנו עוברים לגור בסוכה, למשך חג הסוכות, אנחנו מוקפים - פשוטו כמשמעו - בשכינה, המהות הנקבית של הנוכחות האלוקית. בדרך כלל מסבירים את זה בתור ה"שכר" על הזיכוך והתשובה שעשינו בתקופת הימים הנוראים. עכשיו, כשהנשמה נקייה מסיגיה, האדם יכול לשבת בסוכה בצל השכינה.
אבל מה עם מי שלא מצליח לחזור בתשובה? אנחנו יודעים שכדי לזכות לכפרה ביום הכיפורים, עלינו לעבור קודם דרך שלביה השונים של התשובה: עזיבת המעשים הרעים, הודאה, חרטה וקבלה לעתיד (ובנוסף, אם פגענו במישהו, אנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה). אך מה אם מישהו עשה תשובה על חלק מהעבירות שלו, אבל לא על כולן, או שהוא לא עשה תשובה בכלל, ואז הוא נכנס לסוכה כשהחטאים עדיין דבוקים לנשמתו, כאילו היא לבושה בבלויי סחבות מצחינים? האם נשמה כזאת עדיין זוכה לביקורה של השכינה כשהיא יושבת בסוכה?
התשובה היא "כן!" אין תנאי קבלה לסוכה. אין צורך באשרת "אני עשיתי תשובה" כדי להיכנס. השכינה יורדת אל הסוכה ומרחפת בה ומעליה, בין אם גרים בה קדושים או חוטאים. ההיבט "האימהי" של אלוקים מבקר את בנו החוטא בבית האסורים.
וכשתשבו השבוע בסוכה, חשבו על אהבתו חסרת התנאים של האלוקים ונסו לחוש בה.