רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

לפזר את ענן הדיכאון

ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ד ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ד 13/10/2013 | מאת תהילה ואנפוסן

התרופות נוגדות-הדיכאון רק סילקו את הצער, תחושת האושר כבר הייתה תלויה בי.

זה אמנם רץ במשפחה שלנו, אבל הדיכאון הוא מחלה ערמומית והיא עשתה את עבודתה החתרנית מבלי שאיש ייתן לה שם. בילדותי, אף אחד לא אמר שלאבא שלי יש דיכאון - במקום זה 'היו לו מצבי רוח'. סבתא שלי, שלא הצליחה לאסוף את עצמה מספיק זמן כדי לבשל ארוחה, תוארה כ'תמהונית'.

אבל דיכאון קליני? לא במשפחה שלי, תודה רבה.

כשבגרתי, הייתי מפלסת את דרכי ברוב הימים מבעד לערפל של כאב רגשי. מחשבות שליליות היו מייסרות אותי כל הזמן: הייתי לא שווה, עצלנית וטיפשה, בלי שום תכונות חיוביות לפיצוי. לא ציפיתי למצוא חן בעיני אף אחד, משום שאפילו בעיני עצמי לא מצאתי חן. מעולם לא חשבתי ברצינות על התאבדות, אבל אילו היה לי מחק קוסמי ענק, הייתי משתמשת בו על עצמי.

מאמר בנושא קרוב – אז למה לחיות, בעצם?

על פי הפרוטוקול המשפחתי, לא קראתי לזה דיכאון. במקום זה אמרתי שיש לי 'נשמה של אמן' – ביטוי שהעניק גוון יצירתי למצב נפשי כואב במיוחד.

בנוסף לכל זה, התמודדתי עם בעיות רציניות בחיים האמיתיים. בעלי עבר כימותרפיה שלא הצליחה. הוא נלחם במחלת הסרטן במשך שנים, אבל ילדינו היו צעירים מאוד כשהוא נפטר.

על פי הפרוטוקול המשפחתי, לא קראתי לזה דיכאון. במקום זה אמרתי שיש לי 'נשמה של אמן'

במשך זמן מה תליתי את מצבי הרוח שלי בנסיבות חיי. הייתי אלמנה בת 34 עם שלושה ילדים קטנים – כל אחד היה נכנס מזה לדיכאון! אבל התירוץ הזה הלך ונשחק עם השנים.

יום אחד פשוט עצרתי. ישבתי בכיסא ובכיתי במשך שלושה ימים בלי שום סיבה מיוחדת. הילדים שלי ניסו להסתיר את דאגתם, אולם אני ראיתי מה הדיכאון שלי עושה להם – ועשיתי משהו שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן: הלכתי לרופא.

הוא שאל שאלות, ערך בדיקות, וכתב מרשם לנוגדי דיכאון. ידעתי שאני זקוקה לעזרה, אולם התביישתי שלא הייתי 'מספיק חזקה' כדי להתגבר על הדיכאון בעצמי.

הוא נזף בי כשאמרתי לו את זה. "הדיכאון שלך נובע כפי הנראה מחוסר איזון כימיקלי", הוא אמר באופן חד משמעי. "זה לא פחות ממשי מרגל שבורה".

אז התחלתי לקחת את התרופה תוך רטינה, ושבוע או שבועיים אחר כך, החיים שלי התחילו להשתנות. הכאב הפנימי נעלם, התאדה כמו טל, ופתאום יכולתי ליהנות מדברים פשוטים: להיות עם הילדים, להכין ארוחה, לצאת לסיבוב.

זה נראה כמו נס, אבל הוא לא היה אחיזת עיניים. פחדתי שהתרופות ישלטו בי וישרו עלי עליזות שקרית ומטורפת – אבל הן לא. הטיפול התרופתי פשוט שם קץ לסבל הנפשי המתמשך שלי ואיזן את רגשותיי. נשארתי אני.

למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי, שחשתי חופשיה להיות אני עצמי. בלי המחשבות השליליות וסחרחרת הרגשות, אני הייתי בשליטה.

תרופות ורוחניות

במשך כמה שנים הכל היה בסדר. התחברתי לקהילה דתית באזור מגוריי והתחלתי בהדרגה להתקרב למסורת. חלקים ניכרים בחיי החלו להשתנות. בסופו של דבר הפכתי לאישה שומרת כשרות ומצוות – ואהבתי את זה.

למעשה, כל כך אהבתי את זה, עד שהפסקתי לקחת את התרופות. במשך כמה שנים שמרתי על איזון נפשי, וקיוויתי שהדיכאון שלי אינו אלא נחלת העבר. וחוץ מזה, הסברתי לעצמי, עכשיו יש לי את אלוקים בחיים – ומה עוד אני צריכה?

איזה מין יהודי צריך תרופות כדי לשמוח?

הכל היה נפלא במשך כמה זמן. אולם אט אט רגשותיי החלו להתנדנד ובסוף שוב מצאתי את עצמי אצל הרופא. אם בפעם הראשונה היו לי רגשות אשמה, הפעם ממש התביישתי - לא רק שהייתי חלשה, אלא גם אכזבתי את אלוקים.

סיפרתי לרב על הכישלון שלי. "איזה מין יהודי צריך תרופות כדי לשמוח?"

הוא אמר דבר ששיקף מקרוב את עצת הרופא. "אילו היה לך סרטן, ה' ירחם, האם היית מקבלת טיפול?" וכשהנהנתי הוא המשיך. "אז מה ההבדל? יש לך בעיה גופנית. אלוקים מצפה ממך לטפל בעצמך. למעשה הוא מצווה עליך לעשות את זה."

בטחתי ברב שלי, אז שמעתי בקולו. חוץ מזה, התחלתי להבין שעם נוגדי דיכאון או בלעדיהם, יש לי עוד הרבה מה ללמוד על אושר.

לדוגמא: מעולם לא הפנמתי את הרעיון שאני צריכה להיות אחראית על האושר שלי. כשערפל הדיכאון התרומם בפעם הראשונה, חיכיתי שהאושר פשוט... יבוא מאליו. וכשהוא לא, נהייתי מתוסכלת וזועפת. בסוף הבנתי שהתרופות מסלקות את הכאב, וזהו. השאר תלוי בי.

בפעם הראשונה שבה שמעתי מישהו אומר שאושר הוא בחירה, כעסתי – בפרט משום שההערה כוונה ישירות אליי. התלוננתי בפני חברה: לאחד מילדיי היו בעיות, המשכורת שלי היית נמוכה מדי – ובנוסף לכל, המכונית שלי התקלקלה!

הייתי במצב רוח נוראי. הייתה לי זכות להיות במצב רוח נוראי. נהניתי ממצב הרוח הנוראי שלי. ואז החברה שלי קלקלה הכל כשהיא אמרה, "אבל אושר אינו תלוי בנסיבות. את יודעת שאת יכולה לבחור לשמוח במה שיש לך."

גלגלתי עיניים, ופטרתי את ההערה שלה בתור ברברת ניו-אייג'ית. אני? לבחור לשמוח? הרעיון בכלל לא מצא חן בעיניי, אפילו לא קצת.

ואז הכרתי את ברוריה.

זה קרה בשיעור תורה. הרב שמסר את השיעור הסביר שמצווה לשמוח בשבת. הנה זה שוב – הרעיון שהבנאדם יכול לבחור לשמוח, אפילו אם רק ליום אחד. והוא סיפר סיפור כדי להמחיש את הנקודה שלו:

ברוריה חיה בתקופת התלמוד. באחת השבתות, בזמן שבעלה רבי מאיר היה בבית הכנסת, שני ילדיהם של בני הזוג מתו באופן פתאומי. בגלל שזה קרה בשבת, ברוריה סירבה להתאבל ושמרה את הדבר לעצמה, רק כשבעלה חזר הביתה מבית הכנסת בצאת השבת, היא סיפרה לו מה שקרה.

וגם אז, היא לא אמרה לרבי מאיר שבניהם מתו, אלא שאלה אותו מה היא צריכה לעשות אם מישהו הפקיד בידה משהו וכעת הוא רוצה אותו בחזרה.

"בעלה השיב לה את המובן מאליו. את צריכה להחזיר את זה בשמחה".

ואז היא ספרה לו שאלוקים ביקש להחזיר אליו את שני בניו.

"באמת!" אמרתי לרב אחרי השיעור. "הבנים שלה מתו והיא לא הזילה דמעה? בגלל שזה קרה בשבת?"

הרב ענה בנחת והסביר שרוב בני האדם אינם ברמה רוחנית גבוהה כל כך. "אולם הסיפור הזה מלמד אותנו שאנחנו צריכים לשמוח בשבת."

ואז הוא נתן לי משימה. הוא אמר לי לבדוק מה יש לפרקי אבות לומר על השמחה. כשחזרתי הביתה, דפדפתי בספר שלי.

אם אחכה עד שהכל יהיה מושלם בחיים שלי, אז לעולם לא אהיה שמחה

וזה מה שקראתי: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד,א).

שמח בחלקו? לשמוח בילד עם בעיות וביותר מדי חשבונות ופחות מידי כסף? מה זה, בדיחה?

ואז הבנתי. אם אחכה עד שהכל יהיה מושלם בחיים שלי, אז אני לעולם לא אהיה שמחה. אני צריכה לבחור בשמחה – בכל מחיר.

לבחור בשמחה

למדתי שהתורה מצווה עלינו לשמוח. זאת אומרת שהאושר אכן מצוי בשליטתי. אלוקים לא היה אומר לי לעשות את הבלתי אפשרי, ובעניין זה התורה מספרת שעם ישראל לא נענש בגלל שהוא חטא, אלא בגלל שהאנשים לא שמרו את המצוות מתוך שמחה.

אז החלטתי: אני אשמח.

זה לא שימח אותי, אבל אי אפשר שהכל יהיה מושלם...

כשהתעוררתי במצב רוח רע – אירוע נפוץ למדי – בחרתי במודע לחייך ולהתנהג בעליזות.

נדרש לכך קצת תרגול. הייתי תופסת את עצמי רוטנת ומזכירה לעצמי: את שמחה! המחשבה הבאה הייתה בדרך כלל אני לא! ממורמר. בדרך כלל זה היה מסתיים כאן, ואני הייתי עוברת את יתר היום בהתחמקות הרגשית הרגילה שלי.

אולם אט אט, למדתי להתעקש לשמוח. קניתי טוש מחיק וכתבתי ציטוטים בנושא השמחה על המראות והחלונות שלי. "איזהו עשיר? השמח בחלקו", סיפרה לי המראה בחדר השינה מדי בוקר. כשהייתי נכנסת בצעדים כושלים אל הסלון, דלת ההזזה צרפה את קולה באמירתו של טולסטוי "אם אתה רוצה לשמוח, אז תשמח".

וזה עבד. לאט לאט הגישה שלי השתנתה. הפכתי רגועה יותר ופחות מועדת לכעוס על דברים קטנים. הרגשתי שמחה יותר.

אמנם עדיין היו דברים שגרמו לי לצניחה רגשית, רובם היו קשורים לשליטה. אהבתי שליטה. רציתי להיות בשליטה. וכשלא הייתי – כשאנשים אחרים העזו לגרום לי לחוסר נוחות – כעסתי.

קיללתי ברמזורים אדומים ארוכים, ואמרתי דברים לא יפים על נהגים איטיים. נאנחתי בכבדות – ולעתים קרובות – כשנתקלתי בתור ארוך בבנק. תופפתי ברגלי בחוסר סבלנות כשהעובדת בחנות לא הבחינה בי מיד, והתלוננתי בכעס על השירות.

רציתי להיות בשליטה גם על דברים יותר רציניים. לדוגמא, בתי רצתה לצאת לטיול עם בנות כיתתה – טיול בו תמכתי בתחילה. אולם אז התחלתי לחשוש שמא זה בטוח בתקופה מתוחה שכזאת.

לא רציתי להיות האמא שלא תרשה לבת שלה לנסוע, אבל פחדתי. כבר איבדתי את בעלי; לא יכולתי לדמיין שאני אאבד גם ילד.

בתי הייתה סבלנית. "שום דבר לא יקרה לי אלא אם אלוקים ירשה לזה לקרות", היא אמרה לי.

האמנתי בזה – כשהייתי בבית הכנסת עם סידור פתוח. אבל הבת שלי חיה את זה, אפילו בבית. אפילו כשעמדה מול מצב שעלול להיות מסוכן.

היא נסעה בסופו של דבר ונהנתה מאוד, ואני התחלתי לעבוד על האמונה והביטחון שלי באלוקים, משום שהתחלתי להבין שהאמונה היא באמת מרכיב חשוב באושר.

לאט לאט הבנתי שאמונה וביטחון באלוקים הם למעשה הסוד לאושר, כי אם אלוקים באמת שולט בכל – ואם הוא רוצה בשבילי את הטוב ביותר – אז כל מה שקורה לי פשוט מושלם. הכל.

זה היה רעיון קשה לעיכול, והשפעתו הייתה משחררת.

עליי מוטלת האחריות להשתדל במידה סבירה – אולם מעבר לכך, אני יכולה לשחרר. כל עוד אני עובדת כדי להתפרנס, אני לא צריכה לדאוג על הכסף. יש לי כל מה שאלוקים הקציב עבורי, והאחריות היחידה שלי היא לתת צדקה ולהשתמש במשאבים שיש לי בצורה אחראית. אם אשאר קרובה אליו, הוא ייתן לי את מה שאני צריכה.

אני לא צריכה לדאוג על הילדים שלי. אם הם עוברים זמנים קשים, אני יכולה לתת להם עצה טובה – ולהתפלל. מעבר לזה, הם נמצאים בידיו של אלוקים שמטפל בהם מצוין.

הבנתי שיש לי רק שלושה תפקידים בסיסיים בחיים:

  1. לעשות מה שאני יודעת שאלוקים רוצה שאני אעשה. את זה יכולתי למצוא בתורה.

  2. להשתדל כפי יכולתי לפעול למען ביטחון כלכלי בחיים, אוירה של שמחה במשפחה וצמיחה רוחנית.

  3. לשמוח בחלקי.

וזהו!

הדברים השתבשו בשבוע הראשון. אני מתכוונת הרבה דברים השתבשו. הייתי חייבת להזכיר לעצמי שוב ושוב את אותם שיעורים באמונה. עדיין לא הגעתי לשלמות, אולם זה חלק מההשתדלות. אף אחד לא אמר שזה הולך להיות קל.

עברתי אסון וסבל, ואני לא יודעת למה. אבל יש כמה דברים שאני כן יודעת:

אלוקים ברא את העולם והוא שולט בכל.

שום דבר לא קורה במקרה.

כל מה שהוא עושה זה לטובתנו.

אני אוהבת לחשוב שבכך שהכרתי בדיכאון שלי, וטיפלתי בו על פי עצת הרופא, חיזקתי את עצמי. אני עדיין לומדת לבטוח באלוקים באמת, וזה דבר שאצטרך להמשיך לעבוד עליו כל חיי. אני לומדת לאט.

טוב שלאלוקים יש סבלנות.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן