רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

שיעור לחיים

מאמץ רוחני

פקודי (שמות לח:כא-מ:לח )

מאת יהונתן גפן

עם סיומה של מלאכת המשכן, לא הצליחו בני ישראל להעמיד את הקרשים בשל משקלם הרב. מכיוון שלמשה רבנו לא היה חלק בעבודות המשכן, הקב"ה רצה לזכות אותו בכבוד של העמדת המבנה על מכונו. לכן, הוא הורה לו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יזדקף ויעמד מעצמו, בעוד שכלפי חוץ יראה כאילו משה עשה זאת לבדו.

זהו לכאורה מעשה מעורר תמיהה, שהרי זכות העמדת המשכן ניתנה למשה רבנו, אולם למעשה הוא לא עשה כלום ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו! מה משמעות הדבר? האמת היא שלא היינו יכולים לקיים אף מצווה אלמלא הכוח שנתן לנו הקב"ה כדי לקיימה – הוא זה שמחדש ומשפיע כוח בכל רגע ורגע על העולם בכלל ועל כל אדם ואדם בפרט. לולא השפעה מתמדת זו משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר! ההבדל היחיד בין כל מצווה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות נס הענקת הכוח והיכולת נסתר. השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה. משה רבנו התאמץ על מנת להעמיד את המשכן, ולכן נחשבת לו הזכות כאילו אכן עשה זאת בעצמו.

ה'שפתי חיים' מרחיב יותר את הרעיון, ומסביר, שכולנו יודעים שלא היינו מצליחים להגיע לשום הישג שהוא בעולם הגשמי בלי עזרתו של הקב"ה. מדוע אם כן אנחנו משקיעים מאמצים רבים כל כך בתחומים האלה? אדם הראשון נענש לאחר החטא בכך שהוא ישיג את פרנסתו רק לאחר עבודה קשה – ובכל זאת, עלינו לזכור שלמעשה איננו מרוויחים דבר מכל מאמצינו, ושכל פעולותינו נועדו אך ורק כדי לעשות את ההשתדלות ההכרחית בשל העונש של "בזעת אפיך תאכל לחם". כל העבודה והמאמצים שאנחנו משקיעים לפרנסתנו, או עבור כל הישג גשמי אחר, נובעת מאותה 'גזירת השתדלות'. אנחנו נדרשים להשקיע כוחות רבים, ויחד עם זה לזכור שבסופו של דבר לא המאמצים הם שמביאים את הפירות.

עם זאת, אנחנו הרבה פחות מודעים למציאות שהדבר נכון גם בתחום הרוחני. אמנם יש לנו בחירה חופשית - יכולת להחליט בעצמנו אם לבחור בטוב או חלילה ברע – ובכל אופן, התוצאות הסופיות אינן נתונות בידינו! לדוגמא, יכול להיות שמישהו ישקיע את מרב הונו ואונו כדי לקנות אתרוג מהודר במיוחד, אך כשהוא יגיע להשתמש בו ביום טוב, האתרוג ייפול מידיו, הפיטם יינתק והאתרוג ייפסל לברכה. אנחנו יכולים להחליט לעשות את המצווה, אולם הקב"ה הוא זה שמאפשר לנו לקיימה בפועל.

על פי העיקרון הנ"ל ניתן להבין שהאמונה והביטחון באלוקים חשובים יותר מההשקעה וההשתדלות בעולם הגשמי. ולכן, ככל שרמת הביטחון של האדם גבוהה יותר, הוא יכול לזכות בשפע רב יותר בלי שום יחס למידת ההשתדלות שלו. אולם, מי שיתבסס על העיקרון ש'גזירת ההשתדלות' תקפה בתחום הרוחני כמו בתחום הגשמי, עלול להגיע להשוואה שונה ושגויה בין העולמות, ולהבין שתפקידו העיקרי בתחום הרוחני הוא להגיע לביטחון, בעוד שההשתדלות מהווה רק גורם משני שנובע מגזירת שמים. אולם, מדגיש ה'שפתי חיים', לא נכון להשוות בין עולם החומר לעולם הרוח בתחום זה, משום שקיים ביניהם הבדל מכריע: בתחום הגשמי ההשתדלות הינה מעין 'חוב' שיש לשלמו, ואין טעם להוסיף על תשלום חובו יותר מהנדרש. לכן, האדם צריך להמעיט את מאמציו עבור פרנסתו עד למינימום ההכרחי. בניגוד לכך, בעבודת ה' עליו לעשות כל מאמץ אפשרי ולהתאמץ בכל כוחו!

רעיון זה מומחש יפה בסיפור הבא אודות ר' שרגא פייבל מנדלוביץ: "כבחור צעיר, היה הרצי שכטר מאחר כמה דקות בקביעות לשיעורו של ר' שרגא פייבל בתנ"ך, שהיה מתחיל ב-9:00 בבוקר. יום אחד נודע לו שר' שרגא פייבל רוצה לדבר איתו. הוא נכנס לחדר בחשש גלוי. 'נו, הרצי, מתי תתחיל להגיע בזמן?' שאל הרב. הרצי נע באי נוחות בכיסאו, ולא הצליח לומר יותר מאשר "אם ירצה ה' ". אולם ר' שרגא פייבל לא ויתר, וענה - "לא אם ירצה ה', אם ירצה הרצי!" יש מקרים בהם אסור לאדם להניח לעצמו מתוך ביטחון שה' כבר ידאג שהכל יסתדר באופן הטוב ביותר, אלא עליו לקחת על עצמו את מלוא האחריות והיוזמה – הוא צריך לעשות.

טעות יסודית זאת בהבנת תפקידה ומקומה של ההשתדלות האישית בעבודת ה', חלה גם ביחס לשפל הנוכחי במצבו של עם ישראל. אדם עלול לחשוב בקלות שיהיה מה שיהיה, בכל מקרה הקב"ה לא יניח לעם ישראל להידרדר בלי גבול ושליטה, ובסופו של הדבר הדברים יסתדרו מאליהם. זוהי טעות חמורה ביותר, כל עוד איננו קמים ופועלים ככל יכולתנו על מנת לפתור את הבעיות בהן נתונים היהודים בעולם, תישארנה הבעיות בעינן. הקב"ה דורש מאתנו להשתדל ולהתאמץ ככל יכולתנו כדי לשפר את המצב. כמו שכתוב בפרקי אבות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". מפרשים רבים מסבירים שהכוונה היא שבמקום שבו חסרים אנשים שיפעלו למען הציבור, האדם צריך לקום ולמלא את החסר. ר' שמשון רפאל הירש כותב שבדרך כלל האדם צריך לסגל לעצמו את מידות הצניעות והענווה ולברוח מהכבוד והפרסום, אולם כאשר מתעורר צורך לשרת את הציבור, אין כאן מקום לצניעות ולענווה. האדם חייב לעשות את כל הנדרש כדי לסייע ולעזור לציבור – אפילו במקרה שבו העניין כרוך בפרסום שהוא אינו חפץ בו. העובדה שהמשנה בחרה להשתמש במילה "השתדל" ראויה לתשומת לב מיוחדת. לכאורה, ניתן היה להסתפק במילים "במקום שאין אנשים – היה איש". המלה "השתדל" רומזת על מאמצים רבים. המשנה מלמדת שלא מספיק רק "לנסות" לעזור לציבור, אלא שצריכים לנסות, לחזור ולנסות, להתאמץ ולהשתדל בכל הכוח, כדי להשיג את המטרות הנעלות האלה.

במשך חייו, הייתה למשה רבנו שאיפה אחת, עבורה הוא התאמץ והשתדל – למלא את רצון ה'. לכן הקב"ה אפשר לו להגיע לתוצאות על אנושיות, כהעמדת קרשי המשכן הכבדים. אנו יכולים ללמוד מכך, שכל מה שהקב"ה דורש מאתנו הוא שנשקיע את המאמץ הדרוש, והתוצאות, הן כבר יגיעו מידו הפתוחה והרחבה!

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן