ג'ואן ריברס: האם נוכל לדבר?
היא ניצלה את שנינותה החריפה כדי להגן על עם ישראל.
ב-8 ביוני 1933 נולדה תינוקת בשם ג'ואן אלכסנדרה להוריה, ביאטריס ומאיר מולינסקי, שהיגרו לארה"ב מרוסיה. בהתחלה הם גידלו את שתי בנותיהם בברוקלין, ומאוחר יותר השתקעו בלרצ'מונט, ניו יורק. ג'ואן סיימה בהצטיינות רבה את לימודיה בקולג' בשנת 1954, ולפני שהיא נכנסה לעסקי הבידור היא עבדה כמדריכת תיירים במרכז רוקפלר, ככתבת בסוכנות פרסום וכיועצת אופנה בחנות בגדים. עם כניסתה לעולם המשחק היא שינתה את שמה לג'ואן ריברס, ובפברואר 1983, הייתה לאישה הקומיקאית הראשונה שהופיעה אי פעם בקרנגי הול. היא התפרסמה בחוש ההומור הישיר שלה ובעקשנותה לדבר דוגרי, בלי להתיפיף.
ג'ואן ריברס לא התבישה ביהדותה. היא הייתה חברה בבית הכנסת עמנואל בניו יורק, ופעמים רבות הצהירה בגלוי שהיא "אוהבת את ישראל". באמצע מבצע צוק איתן שנערך הקיץ, ג'ואן אמרה לתקשורת: "תרשו לי רק לומר לכם, אם ניו ג'רסי הייתה יורה רקטות על ניו יורק, היינו מוחקים אותם. פלסטינים, אתם לא יכולים לירות רקטות ולצפות מהאנשים לא להגן על עצמם. שלא תעזו לשים מחבואי נשק בבתים פרטיים. הפלסטינאים התחילו. כולכם מטורפים. הלוואי שהעולם היה יודע. והבי.בי.סי והסי.אן.אן צריכים להתבייש בעצמם".
כשג'ואן נפטרה ביום חמישי בלילה, בגיל 81, מסדרה של סיבוכים לבביים בעקבות ניתוח שגרתי, עם ישראל איבד את אחד מהקולות הבולטים והבלתי מתנצלים שלנו. אולי אנחנו לא אוהבים את כל הבדיחות של ג'ואן או את סגנון ההומור הסאטירי שלה, אבל אנחנו יכולים ללמוד ממנה אומץ ועוצמה. להלן עשרה ציטוטים מדבריה, שמלמדים אותנו כיצד ללכת בעקבות החלומות שלנו ולא להתבייש במה שאנחנו:
-
העריכו את הרגע. "האתמול הוא היסטוריה, המחר מסתורין. היום הוא מתנה מבורא העולם."
-
היו מלאים הכרת הטוב. ג'ואן תמיד אמרה: "אני נהנית מהחיים כשדברים קורים. לא אכפת לי אם אלה דברים טובים או רעים. אם קורים לכם דברים סימן שאתם חיים וזה לא מובן מאליו!"
-
תסמכו על האינטואיציות שלכם. "גם אם העצה נשמעת הגיונית בשכל, אל תקשיבו לה עד שלא תרגישו גם עמוק בנשמה שהעצה אכן נבונה."
-
דברו. "אני הצלחתי בגלל שאמרתי מה שכולם חושבים."
-
למדו לחייך. "החיים מאוד קשים. אם אינכם מחייכים הם קשים."
-
היו כנים עם עצמכם. "לא חתמתי חוזה אצל אף אחד, תמיד הייתי פרי-לנסרית."
-
נסו לממש את חלומותיכם אפילו כשהעולם מנסה לקחת אותם מכם. "מה אנשים כבר יכולים לעשות לי? יפטרו אותי? כבר פוטרתי בעבר. לא יקבלו אותי? כבר הייתי בלי עבודה בעבר. לא אכפת לי."
-
התמודדו עם הפחדים שלכם. "החיים שלי זה הבמה, ואני מתה מפחד, פשוט מבועתת לפני כל הופעה."
-
נצלו כל הזדמנות. "הייתי מספיק חכמה להיכנס לכל דלת שנפתחה."
-
היו בטוחים באיכות היצירות שלכם. "תוכלו למצוא את הספר שלי בחנות הספרים החביבה עליכם. ואם הוא לא שם, תמצאו חנות אחרת לחבב."
אולם המורשת הגדולה ביותר שג'ואן ריברס השאירה אחריה היא הביטוי המפורסם שלה: "האם נוכל לדבר?" ג'ואן הייתה אדם שחי את חייו כדמות מחברת. אדם שרצה להגיע לקהל, קטן כגדול, ולשתף את הרעיונות וההתמודדויות שלה עם אחרים. בשנת 1997, ג'ואן פרסמה ספר שתיאר בפתיחות את המאבק שלה בבולמיה, אחרי מותו של בעלה. למרות שג'ואן עברה הרבה ניתוחים פלסטיים, היא לא חששה לספר על ההתמודדות המתמשכת והגוברת שלה עם הדימוי העצמי, בספרה: "אני שונאת שכולם נועצים בי מבטים".
דיבור עוזר לנו לצאת מהעולם שעוסק בנו וחג סביבנו. אנחנו כבר לא צריכים להתייצב לבד מול ההתמודדות שלנו. האם נוכל לשוחח? האם נוכל לשתף את ההתמודדויות שלנו ואת הנצחונות שלנו זה עם זה? האם נוכל להתגאות במה שאנחנו ובמקום ממנו באנו? האם נוכל לעמוד על אמונותינו? האם נוכל לדבר? האם נוכל להודות שאנחנו מפחדים ובכל זאת להופיע? האם נוכל לדבר? האם נוכל ללמוד לחייך אפילו כשהחיים קשים? האם נוכל לזכור כיצד לצחוק זה עם זה אפילו כשדעותינו שונות?
האם נוכל לקחת את השיעור היקר הזה מג'ואן ריברס ולהשתמש בו כדי לשנות את חיינו? לדבר כשאנחנו צריכים. להתייצב מול הפחדים שלנו. לשתף את ההתמודדויות שלנו. לצאת אל העולם וזה אל זה, אפילו כשנראה שאף אחד לא מקשיב.
האם יש מישהו שאתם צריכים לדבר איתו? האם יש משהו שאתם רוצים לספר? האם יש שיחה שאתם יודעים שאתם צריכים לעשות, אבל אינכם מצליחים לאסוף מספיק אומץ? נסו את שלוש המלים של ג'ואן: "האם נוכל לדבר"? לפעמים זה כל מה שתצטרכו לומר.
תודה ג'ואן שלימדת אותנו כיצד לדבר וכיצד לשתף זה את זה בהתמודדויות שלנו, ושהשתמשת בכישרונות שלך כדי להגן על ארץ ישראל ועל עם ישראל.