ישראל בוכה על בניה
שוב גואה המתיחות, ושוב אנחנו נפרדים בדמעות משני צעירים שחייהם נגדעו על ידי מחבלים.
שוב נפרדנו בדמעות משניים מבנינו. שני צעירים בשנות העשרים לחייהם שנרצחו בשני אירועי הדקירה בתל אביב ובגוש עציון.
דליה למקוס בת ה- 26, נרצחה כשעמדה בתחנת האוטובוס ליד הישוב אלון שבות שבגוש עציון. סמ"ר אלמוג שילוני בן ה-20 נרצח בתחנת הרכבת בתל אביב. השניים הובאו למנוחות באותו יום שלישי, ונשימתה של מדינה שלמה נעתקה בכאב. מספר רב של אירועים חבלניים וניסיונות לפיגועים נרשמו בשבועות האחרונים, בעיקר באזור ירושלים, אם כי לא רק. בכל פעם מדובר במחבל "יחיד" שתוקף הולכי רגל בעזרת מכונית, סכין, אבנים, מוט ברזל וכדומה.
בעשור האחרון התרגלנו שעיקר האלימות מוגבלת לאזור עוטף עזה ולצפון (במלחמת לבנון השנייה נגד החיזבאללה – 2006), אך האירועים האחרונים מעוררים בנו את זיכרונם המר של ימי האינתיפאדה השנייה, שבהם חיינו תחת אימה תמידית מפיגוע באוטובוס, בקניון או בכל מקום שהוא. הממשלה טוענת שעלייתה הנוכחית של האלימות, אינה מעידה על התקוממות של ממש. אולם אין ספק שכל מי שגר בירושלים וסביבותיה, חי מתוך תחושת אי נוחות גוברת.
כמו תמיד, מהר מאוד הכרנו את שני הקרבנות ומשפחותיהם. דליה, שניצלה שמונה שנים קודם מאירוע דקירה בצומת הסמוך, הייתה מרפאה בעיסוק לילדים. כולם הכירו את העוגות החגיגיות המדהימות שלה, וידעו שהיא מסייעת באיפור כלות ליום כלולותיהן. אביה של דליה הוא נהג אמבולנס מתנדב בתקוע, ובמקרים בהם אביה היה מפנה בדחיפות הורים אל בית החולים, דליה הייתה מתנדבת לשמור על ילדיהם.
"דליה עשתה המון חסד, המון. היא יצרה יצירות מופת בשמן ובאקריליק", אומרת ליאורה בדיין, חברה קרובה של דליה, לאש התורה. "היא הייתה אדם מדהים. כל מי שהכיר אותה יודע שהיא פשוט אהבה לתת ולעשות טוב. היא הייתה מאוד מיוחדת."
אביטל טרבלסי, אמה של ילדה שטופלה אצל דליה, הוסיפה וחיזקה את הדברים: "היא באמת הייתה בחורה מדהימה. היא הצליחה לקדם כל כך את הילדים", היא סיפרה לאש התורה. "היא אהבה את הילדים כאילו שהם שלה." מידי שבוע, דליה הייתה נוסעת במשך שעתיים מתקוע ועד לשדרות, כדי לעבוד עם בתה בת הארבע ובעלת הצרכים המיוחדים של אביטל.
אלמוג שילוני היה אחד מזוג תאומים, והתכונן להינשא לבת זוגו, עמה הוא שוחח בטלפון ברגעי הדקירה. "רצינו להתחתן, החזרת אותי בתשובה. עשית מצווה גדולה... אתה מלאך!", היא ספדה לו בבכי. אלמוג היה גם הוא בחור שכל כולו חסד, ולמרות גילו הצעיר הוא דאג לחיילים בודדים ולכאלה שמצבם הכלכלי לא היה שפיר.
אנחנו חיים במדינה קטנה, ובאופן טבעי האירועים עוררו בנו הזדהות רבה. רבים מאיתנו זוכרים את עצמם עומדים בתחנה במדי צבא, בדיוק כמו אלמוג, או מחכים לאוטובוס בתחנה שקטה, כמו דליה. החוויות המשותפות האלה, הפכו את אלמוג ודליה להרבה יותר ממספר בסטטיסטיקה. כולנו בוכים עם בני משפחותיהם. כל פיגוע מעורר מעגלים מעגלים של גלים, שפוגעים בכל מי שקשור לקרבן ולתקיפה.
הסטטיסטיקות שמוצגות פעמים רבות בתקשורת העולמית, אינן מביאות את המציאות הזאת לידי ביטוי. סטטיסטיקות אינן מסוגלות להכניס את הקורא לנעלי האדם שנתן לדליה את הטרמפ האחרון בחייה, והוריד אותה ליד תחנת האוטובוס רגעים ספורים לפני הדקירה. בלתי נסבל כמעט לנסות ולחשוב איך הוא מרגיש.
סטטיסטיקות אינן מתארות את הפגיעה במשפחתו של הפצוע שניסה להציל את דליה. הן אינן מתארות את סיפורו של השומר שירה במחבל, רגע אחד מאוחר מידי.
התקשורת העולמית אינה מבטאת את רגשותיהם הסוערים של תושבי תקוע, שאין זו האבדה הראשונה שהם חווים. נזכיר רק את רציחתם המזוויעה של קובי מנדל ויוסף אישרן בני ה-14, לפני כשלוש עשרה שנה. ראוי לציין שהשניים היו בני שכבת הגיל של דליה הי"ד. מצב הרוח הכללי בגוש עציון (שבו נמצא הישוב תקוע), בא לידי ביטוי בלילה נטול שינה בעקבות הרצח. אחת התושבות סיפרה לאש התורה, "יש בכיות. אין קריאות 'מוות למחבלים' או משהו כזה. זה פשוט עצב."
ואכן, האירועים האחרונים שבוצעו בעזרת מכוניות וסכינים, גילו סדק ברור במעטפת הביטחון שלנו. בעוד שמצאנו דרכים שונות להתגונן מפני מטעני חבלה וחגורות נפץ, הרבה יותר קשה יהיה להתגונן מפני פגיעה אקראית בכל אדם שהוא, בעזרת אמצעים פשוטים ונגישים לכל.
יום שני זה, היה יום שחור לכולנו, אולם היו בו גם כמה ניצוצות אור של גבורה ואחווה. שני התוקפים נוטרלו על ידי עוברי אורח, אם כי קצת מאוחר מידי. גבר בן חמישים חבט בפניו של התוקף בתל אביב, בעוד שבגוש עציון גבר אחד ירד מרכבו ונאבק בתוקף, עד שהשומר המתנדב בשער הישוב ירה במחבל ופצע אותו. למרות שלאיש אין מצב רוח להלל את הגיבורים שמנעו פגיעות נוספות, התנהגותם מעידה על עוצמתה של החברה שלנו, ועל הערבות ההדדית והדאגה זה לזה. יהי רצון שנזכה להשתמש בכוחות אלה רק בשמחות.