גדלתי בצורה קצת שונה. סבתא שלי אימצה אותי כשהייתי תינוקת וגידלה אותי לבדה. היא הייתה אזרחית ותיקה ואם חד הורית גם יחד. היא הייתה האמא שלי, ההשראה שלי וחברתי הטובה ביותר. לסבתא שלי היה חוש הומור שנון במיוחד, ואת האופי הכי לוהט מכל מי שאי פעם הכרתי. בשנה שעברה, סרטן שחלות שהתפשט לריאותיה לקח את האדם המקסים, החזק והזקן שכל כך הערצתי.

בשנה האחרונה לחייה שימשתי בתור המטפלת שלה. בלילה שלפני יום הולדתי ה-31, טסתי הרחק מבעלי וביתי ומיהרתי אל העיר הקטנה שבה גדלתי. היא הייתה זקוקה לניקוז ריאות ולמעבר להוספיס במהירות האפשרית.

נשארתי שם בשנה שאחר כך, כשאני חיה איתה, בעוד היא הולכת ומתרחקת ממני. למדתי דברים שרוב בני האדם עלולים לא ללמוד על טיפול בהורים קשישים עד לשלב מאוחר בחייהם. לאמי המאמצת מלאו 80 שנים כשאני הייתי בת 31. האישה שתמיד מצאה את התשובות והחוכמה להן נזקקתי כדי לפלס את דרכי מבעד לערפל נעוריי, הייתה זקוקה כעת להכוונה בעצמה.

אני עדיין חוזרת במחשבתי על הזמן בו היינו יחד, ושואלת את א-לוהים האם יכולתי לעשות את זה טוב יותר, אילו הייתי יודעת אז מה שאני יודעת עכשיו. הבעיה עם רוב הספרים והבלוגים העוסקים במוות, זקנה וסרטן, היא שאף אחד מהם אינו כנה מספיק לספר את האמת הכואבת והמכוערת שקשורה בהם. המחברים מדברים בדימויים מנחמים, שהטעו ואכזבו אותי, יותר מאשר סיפקו לי את העזרה הפרקטית שכל כך הייתי צריכה.

כשאני מביטה לאחור על הלהט והמהירות בה התעוררו משברים רבים בתקופה בה טיפלתי בה, אני רואה בבירור רב יותר את האמיתות שחלקנו יחד. אני לא יודעת אם יהיו לי ילדים. אם כן, אני רוצה שהם ידעו קצת יותר ממה שאני ידעתי. לכן כתבתי מכתב לבתי שעדיין לא נולדה, לזמן בו אעבור מעצמאות לתלות, מחיים למוות, בתקווה שאוכל להקל על האימה שבתהליך הפרידה הזה.

יקירתי,

יש כמה דברים שכדאי שתדעי לגבי התהליך בו אני אעזוב אותך. הוא יהיה קשה ומכוער ומלא באהבה. אני לא אוכל לומר לך כמה אני מעריכה אותך, למרות שאני עדיין אנסה, וזה לבדו עלול לשבור את לבך. אספר לך מעט ממה שאני עוברת, דברים שלא תמצאי בשום חוברת ואפילו הממוקדת ביותר, שבה תדפדפי.

יהיה עליך לבטוח באהבה שבנינו, ולקבל את הפנים שהיא לבשה עכשיו. היא עדין שם.

כשאני אזדקן, אחלה ואמות, אני עלולה להפחיד אותך, להגיד את הדברים הלא נכונים, ולדחוק את אהבתך אליי עד לקצה הגבול. אני כותבת לך את המכתב הזה כבר עכשיו, כדי לומר לך דברים שלא אוכל לומר כשתגיע העת.

ההבעה על פניך מגלה לי את האמת

אנא זכרי, אל תניחי לפחד הנשקף מעיני ופניי להפחיד אותך – או לפגוע בך. אל תרגישי נבגדת מהמצב הנוכחי ומשפת הגוף שלי שנובעת ממנו. אני מרגישה שגופי בגד בי, מספיק בשביל שתינו. הדבר היחידי שממשי עבורי כרגע זאת ההבעה על פניך. היא מגלה לי את האמת. היא אומרת לי אם את משוגעת עליי, אם את מתעלמת ממני, וכמה נורא המצב שאיש לא יאמר בפיו. קשר העין בינינו הוא כמו זהב בעולמי. הוא חשוב לי כמעט כמו המגע שלך.

הכרה, הערכה וקשר – חשובים יותר מכל. זה מחבר אותי למי שהייתי ולאן שאני הולכת.

דברי אלי ברוך

בבקשה, דעי שאני עלולה להיראות ילדותית ורגישה מידי בשלב זה. אני עלולה להביך אותך. הרשי לאמא שאת מכירה, לפני שהמחלה בלבלה את מוחה, לתת לך עוגן בזמנים האלה.

אני אתלונן כמו פסיכית, אני אגיד לך להסתלק ואעביר ביקורת על כל מה שתעשי. וכשאעשה זאת, אנא סלחי לי במהירות. כמו ילד שאומר לאמו להסתלק ושהוא שונא אותה, זה נובע רק מירידה ביכולת השליטה העצמית שלי. טמפרטורת הגוף שלי תעלה ותרד יחד עם פעימות לבי ולחץ הדם שלי שמשתוללים. שלא נדבר על זה שהתרופות שלי יבלבלו אותי. אני אפתח במלחמת עולם שלישית על הדרך בה תגישי לי את התרופות, או אצלוף בך מילים על איך את אף פעם לא עושה דבר זה או אחר נכון. אני אקלל מכל הלב ולא אתכוון לזה. אני מבטיחה שחמש דקות אחר כך יהיו לי רגשות אשם, שאני אפחד ואהיה חסרת ביטחון בגלל התפרצויות הזעם שלי, ושלא יהיה בעולם דבר שאני ארצה יותר משתשבי לידי ותדברי אלי ברוך – על כל דבר שהוא.

אל תגרמי לי לבקש עזרה בדברים הבסיסיים – בפרט כמו אוכל ורחצה. הקדימי אותי. זה שומר על הכבוד העצמי שלי. ולמען השם, אל תזרזי אותי. אני מנסה בכל כוחי להיות חזקה ויעילה למען שנינו.

אני אפגע בך. אני אפגע בי. אני אשבור ואאבד דברים. את תכיני לי אוכל שאת לא רוצה לאכול, ותראי אותי עירומה.

כשלא יהיה לי הכוח או האפשרות להתלבש לבד, אני אפתיע אותך בכוחות שאמצא כדי להתלונן על הבגדים שבחרת עבורי. אולי תצטרכי להתמודד עם דם, צואה ושתן. אני בוטחת בך שתביני כמה זה משפיל אותי. אולי תצטרכי להניע את אבריי כשאני לא אוכל או אפילו להרים אותי. אני יודעת שזה פוגע בכל חושיך בדרך בה את רואה אותי, את עצמך, את חייך. טראומה.

כמה שתהיי פחות נבוכה מכל הדברים המכוערים האלה, ככה אהיה גם אני.

הוד מלכות

אני אעשה ואומר דברים חסרי הגיון שלגמרי לא מתאימים לי, מתוך שכנוע עמוק מספיק כדי לגרום לך לחשוב שאת זאת שמבולבלת. דרך אגב, יפחיד אותך עד מוות לראות אותי עושה את זה. אני זקוקה לך נואשות כדי להוביל אותי בעדינות חזרה למקום בטוח – בין אם זה החדר, או מצב שכלי.

אני עלולה לתפוס ספר ולגשת ישר אל הדלת כדי לצאת לטיול, כשאני עיוורת מרוב תרופות מכדי לקרוא, וקשורה מידי למסכת החמצן מכדי לשרוד יותר מידי זמן בלעדיה. תעזרי לי. הראש שלי מאיר נקודות ישנות וסוגר אחרות. אהבי אותי. אני מפוחדת ונבוכה למה מה שעשיתי לא בסדר.

אולי אני לא אזהה אותך. זה לא קשור אליך. יתכן שאני עדיין אחיה בגופי, אולם יראה כאילו נעלמתי באופק. אני עלולה לומר, "סליחה גברתי, אני צריכה שמישהו יעזור לי." ואת נמצאת לצדי, בידים פתוחות ולב שבור, ההתמודדות שלי עם תהליך הפרידה הארוך שלנו שובר את שתינו.

זה הזמן שבו את צריכה להיכנס למצב לוחמה מלא. הגני על עצמך מהנלעגות שלי בגאווה. גאווה! עכשיו אני מלכה, שעושה את דרכה אל המלוכה, לקיום בזיכרון, ובאדמה, ואת המנחה שלי. מי עוד יכול להיות יותר מיוחד בעולם כרגע מלבדך.

שתי ממני לרוויה, אפילו שזה מפחיד

ההופעה שלי תתדרדר (אבל תעזרי לי למנוע את זה, בסדר?). אנא, חפשי את הניצוץ שאת מכניסה אל עיני עד שהן יעצמו לנצח. שימי לב לאור שלי מבעד לקליפה שנותרה ממני. אני דם מדמך, ה-DNA שלך, וזו אחת הפעמים האחרונות שתוכלי לראות אותי בחיים האלה. שתי ממני לרוויה, אפילו שזה מפחיד. אחר כך תשמחי שעשית זאת.

את תראי אותי מושיטה יד לדברים נעלמים, ככל שאתקרב אל המוות. מושיטה יד ואוחזת באמי, כמו שאת ודאי תושיטי אלי כשיום המוות שלך יתקרב. אולי תפתחי את זרועותייך כלפיי, אפילו עכשיו בציפיה.

לחפש אותי

פעמים רבות תבקשי ממני ואני אבטיח להישאר איתך תמיד, ולא משנה מה יהיה אחרי שאני אמות. אני אבטיח שאפילו כשאני אמות, אני תמיד אשאר בליבך ושלא ניפרד לנצח. אולי תרגישי שזה בסדר לתת לי ללכת, בגלל משקלה הרב של ההבטחה הזאת. אל תתאכזבי כשזה לא יהיה כמו שציפית. בסופו של דבר, את זאת שתתעוררי כמה פעמים בכעס שאני לא שמרתי על חלקי בהבטחה. כמות הדמיון הדרושה כדי לעשות זאת בדרך שרצית תתיש ותענה אותך. יקח לך זמן להבין איך אני נמצאת איתך כל הזמן.

את תחפשי אחרי בכל מיני מקומות מוזרים. את תחשבי שאת רואה אותי בקהל ובמסעדות. תתכונני לזה כבר עכשיו, את תחפשי אחרי בכניסה לתחנת הרכבת, בארון, בשמים ואולי אפילו מתחת למיטה. יהיה לך קשה לכבות את המתג שחיבר אותך אל העולם – נוכחותי.

יהיו לך חלומות, טובים ורעים. אל תניחי לרעים להגדיר מחדש את מה שהיה בינינו. פשוט הניחי להם לעשות את העבודה לשחרר אותי.

את תרגישי מוצפת, בודדה, במשך ולאחר המוות. אנשים עלולים להתייחס אליך כאילו נפלת מהמאדים, דווקא בזמנים שתהיי זקוקה להם ביותר. הכאב והקושי שאת עוברת ירחיקו אותך מהם. זה בסדר. אל תתביישי במה שאת ובצורת החיים שלך עכשיו. גם היום שלהם לגדול יגיע. אל תניחי לאיש לגרום לך להרגיש חסרת ביטחון בהחלטותיך – אפילו לי.

אם עודדתי אותך לשמור על מהלך חייך אחרי שאמות, אולי תרצי לעשות דברים שלא היית עושה באופן נורמלי, בגלל שאת מרגישה שאני לא מסתכלת. אני לא יכולה להיות שם כדי לתת לך את "המבט" כשאת מתנהגת בצורה טפשית, ואני לא יכולה להיות שם לומר לך כמה אני גאה במה שאת או את לא. אני צריכה שתראי בדרך בה אהבתי אותך תרגול. עכשיו את צריכה להעניק לעצמך את האהבה, ההכוונה והחמלה שפעם הרעפתי עליך. את חייבת להיות האהבה שאת צריכה. היא בעצמותיך. אני בעצמותיך, לא בארון או ברכבת. זה פשוט ייקח המון תרגול ללמוד לרקוד עכשיו לבדך. אבל זה שם, מותק.

סלחי לי ולעצמך, וכבר תמצאי את הדרך שלך. אל תמהרי.

אוהבת תמיד.