בן הארבע שלנו פקח עיניים ערניות מהרגע שגלגלי המטוס שלנו התחככו באספלט הישראלי. יכולתי לראות את האור הבוער בעיניו, לאורך כל הנסיעה מבן גוריון, כשהוא מתבונן בארץ הקודש לראשונה בחייו. הוא אמנם היה רק ילד פעוט, אבל עיניו היו ממוקדות מטרה ורציניות. הוא חיפש משהו. הוא ביקש לראות את בית המקדש, שעליו הוא תמיד שמע.

הגננת שלו למדה אותם שכל מעשה טוב, כל מצווה, שיהודי עושה, מוסיף 'לבנה' לבית המקדש. ובתמימותו, הוא ציפה לראות את בית המקדש השלישי בתהליך בניה, לבנה אחר לבנה, מצווה אחר מצווה. אתם יכולים לשער עד כמה פניו נפלו וליבו נשבר כשהגענו לכותל המערבי.

"אמא, זה זה?"

"מה זאת אומרת זה, זה?"

"איפה בית המקדש? אמא, אני רואה רק קיר, איפה הלבנים שאנחנו עושים, איפה כל הלבנים החדשות?"

"הן מגיעות, ילד יקר, יום אחד, אני מקווה שבקרוב, הן יגיעו."

אבל התשובה לא סיפקה אותו. הוא עמד שם ליד הכותל, בלתי מסופק בעליל, מקווה שאיכשהו הלבנים יופיעו בדרך נס. וכשהן לא, הוא התחיל להסתובב ברחבה. היחיד שהיה עצוב ברגעי הביקור היקרים שלנו בכותל.

אמא, איפה הלבנים?

לאורך כל הטיולים שלנו בארץ, השאלה לא הפסיקה להטריד אותו, והוא היה שואל במקומות הכי לא שייכים: "אמא, איפה הלבנים?" כאילו שהן עשויות איכשהו לצוף על מי ים המלח או להתגבש במצדה.

מציאת הלבנים

ואז נסענו ליד לשריון בלטרון, מוזיאון המפורסם באוסף מגוון של טנקים ומשוריינים למיניהם. היה חם, עברנו בין טנק לטנק בתצוגה, בחנו אותם, נכנסנו לתוכם, עברנו את כל סדרת הרגשות המלווה תיירים מסוגנו, ועמוק בלבנו שיווענו למעט צל. לבסוף, בעלי אסף את חמשת ילדינו ולקח אותם לראות את קיר ההנצחה הארוך, שהוקם לזכר לוחמי השריון שנהרגו על הגנת מולדתם במערכות ישראל.

בעלי סיפר לילדים על משמעותו היסטורית של המקום בו עומד האתר. כאן העמיד יהושע בן נון את השמש והירח במקומם, בזמן מלחמת ישראל באמורי. זה המקום שבו המכבים נצחו סוף סוף את צבאות אנטיוכוס, והחזירו אותם לים. ובהיסטוריה הקרובה, זה המקום שבו הדיביזיה השביעית של השריון נלחמה לפתוח את הדרך ולשחרר את ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.

בעלי הסביר כיצד כל בלוק בקיר ההנצחה מייצג את מסירות הנפש של החיילים, שנהרגו במלחמות כדי להגן על המולדת שלנו, ולקרב אותנו בצעד נוסף לשיבה לארצנו. ה'לבנים' – בלוקים גדולים של בטון, שחוברו יחד ליצור את הקיר – ממחישות כיצד החילים האלה, באומץ בל ישוער, תרמו לחוסנו של העם.

ילדיי הגדולים יותר היו כל כך מרותקים, שבקושי שמתי לב לבן הארבע שלי, שעיניו נצצו אפילו יותר מאשר בנסיעה משדה התעופה. הייתי מרוכזת בדבריו של בעלי, עד שכמעט פספסתי את הקול הקטן לצדי, כשבני הסתכל על כל "לבנת" בטון גדולה, וסרק את שמות החיילים הנופלים החקוקים עליה.

"אמא, הנה זה! מצאנו את הלבנים! אלה הלבנים של בית המקדש!"

דבריו העלו דמעות בעיני. איכשהו, הנשמה שלו הבינה דבר כל כך עמוק, בנקודה הזאת שבה חיילים רבים לאורך ההיסטוריה של עמנו - מימי התנ"ך ואילך - מתו על קדושת השם, כדי להגן על המולדת שלנו ולקרב אותנו אל תכליתנו. יכולתי לראות את האור הקורן מפניו. הוא מצא את זה – את הלבנים שהראו לו שהגאולה כבר בדרך.