רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מאמרים

מדוע אינני נוגע בבחורות

כ״ג בטבת ה׳תשע״ו כ״ג בטבת ה׳תשע״ו 04/01/2016 | מאת יוסי בכרך

איך זה להיות נער דתי בעולם של ימינו.

נהניתי לקרוא את המאמר שפורסם באתר לא מזמן מדוע אינני נוגעת בגברים וחשבתי לעצמי שכדאי לשתף את החוויות שלי בנושא, מנקודת המבט של בחור בן 19.

גדלתי בדרום אפריקה בבית דתי וכעת אני לומד בישיבה קדם-צבאית בישראל. למדתי בבית ספר מעורב נהדר, שם להיות דתי לא היה בדיוק "הנורמה", אבל כולם הסתדרו אחד עם השני. אני אוהב ספורט, פיזיקה, כימיה, מדעי המחשב, כלכלה, סרטים ו- X-BOX. בקיצור, אני בחור נורמלי.

אני גם שומר נגיעה – אני לא נוגע בבנות ובנות לא נוגעות בי. ולמרות זאת, אני עדיין נורמלי. הרשו לי להסביר.

Yossi [R] with friendsיוסי (מימין) וחברים

בכיתה ז' אני וחבריי הלכנו לקורס "בר-מצווה" בימי ראשון. באחת הפעמים לא הגעתי ובדיוק באותו יום הם דיברו על הנושא של שמירת נגיעה, האיסור לגעת בבני המין השני. יום למחרת בבית הספר היה בהחלט מעניין. חלק גדול מהבנים החליטו שהם "בלי" (קיצור של "בלי ידיים" – מונח אחר לשומר נגיעה). חשבתי שהם משוגעים לגמרי, אבל אני מודה שסקרנותי התעוררה.

למדתי קצת יותר על הנושא, חקרתי את המשמעות של מגע גופני, נישואין ומערכות יחסים. ספר אחד שהיה ממש טוב לדעתי הוא מגע הקסם של גילה מנולסון. הסתבר שלשמור נגיעה הוא לא סתם חוק יהודי שרירותי שנועד למנוע ממני הנאה, אלא הוא מערכת חכמה שמבטיחה את קדושת מערכת היחסים ומלמדת כיצד ליהנות מבלי לחלל את אותה קדושה. זוהי גישה שמתנגדת לכניעה לפיתוי הרגעי הניצב בפנינו, ומחזקת את הקשר האמיתי והתענוג לטווח ארוך. הרגשתי שאני מגלה את הצד הרומנטי של אלוקים. יש בעולם מישהי שאני נוצרתי למענה ושהיא נוצרה למעני. נועדנו זה לזו. כל השאר עד שנפגוש אחד את השניה הוא לא הדבר האמיתי. כל קשר אחר מרגיש טריוויאלי בהשוואה למערכת היחסים המחויבת והמשמעותית שאני משתוקק ליצור בעתיד. אמרתי לעצמי שאם יש לאלוקים מתנה שנועדה לי בלבד, מה הטעם להסתכל בחלונות הראווה על מתנות שלא מיועדות לי?

Yossi [second left] with friends יוסי (שני משמאל) עם חברים

אז בגיל 12, הרגשתי בשל וחכם מספיק בשביל להחליט שאנסה את הדרך הזו ושאתחיל לאט לאט. הסברתי לבנות בבית הספר שלי שמעכשיו והלאה, אתן להן "כִּיף" בתור ברכת שלום, במקום לחבק אותן. הן צחקו, אבל כיבדו את ההחלטה שלי. לאט אבל בטוח, העליתי את הרמה של היותי שומר נגיעה ועד לבר המצווה שלי כבר הייתי לגמרי "בלי".

המסע שלי בן 6 השנים היה רצוף עליות ומורדות, אולם מהמורדות למדתי את הלקחים יקרי הערך ביותר. בזמני החולשה מצאתי את החוזק הרב ביותר.

למדתי בבית ספר דתי נהדר עד כיתה ט' והאינטראקציות שלי עם בנות היו מוגבלות, מה שהקל עליי מאוד לשמור נגיעה. בכיתה ז', כשהייתי עדיין חדש בעולם של "שמירת נגיעה", הלכתי למחנה קיץ והיו שם טונות בחורות.

פתאום נעשה ממש קשה לשמור נגיעה. לפתע הפיתוי היה ממש מולי וזה היה כאילו רק עכשיו עמדה בפניי הבחירה. כולם הצטלמו לפני כניסת השבת, נראו נהדר כשזרועותיהם כרוכות זה בזה ורק אני עמדתי בצד כמו דחליל, עומד ליד הבנות כשידיי מאחורי הגב בתמונה.

מה לא בסדר בלהצטלם כמו שצריך? אני לא מנשק אף אחת. זה בטח בסדר גמור, אמרתי לעצמי. וזה מה שעשיתי – הצטלמתי "כמו כולם" בתמונות הבאות לפני כניסת השבת. התעלמתי מהתחושה המוזרה בבטני. עם כניסת השבת ילדה ממש יפה שבדיוק פגשתי ניגשה אליי לתת לי 'חיבוק של שבת שלום' (היא לא ידעה שאני שומר נגיעה). לא היה לי זמן להגיב. המחשבה הראשונה שלי הייתה, גם ככה הצטלמת בתמונות. פשוט תחבק אותה. מה זה משנה? עד צאת השבת, כל שמירת הנגיעה שלי התעופפה דרך החלון.

מה שקרה לי עם התמונות ובאותה שבת, היה לקח חשוב. הרגע המכריע היה הרגע שבו אמרתי לעצמי, מה זה משנה? אותו משפט פשוט ערער את הקווים המנחים הברורים שהגדרתי לעצמי. וכשזה מגיע למציאות המפתה של גופניות ומגע, קל מאוד להתרגל לרמת הריגוש הנוכחית ולעבור הלאה לדברים יותר ויותר מרגשים, מה שהופך מהר מאוד למדרון חלקלק. לשמור נגיעה כרוך בגבולות ברורים מאוד, גבולות שמבטלים רגעים מסוג "מה זה משנה". גבולות שדואגים לכך שדבר אחד לא יוביל למשנהו. הם שומרים על הקדושה ועל הכבוד שאני רוצה שיהיו חלק מהגדרת הזהות שלי.

הצלחתי לחזור למסלול, אולם האתגרים היו רחוקים מלהסתיים. עברתי לבית ספר מעורב שהקשה קצת על הנחישות שלי, אבל הייתי גדול ובוגר יותר והייתה לי בהירות רבה יותר מזו שהייתה לי בהתחלה. זה גם הפך את הדברים למשמעותיים יותר עבורי. כבר לא "שמרתי נגיעה" כברירת מחדל. זו הייתה החלטה יזומה והייתי מודע לתוצאות. ראיתי כיצד החברויות שלי העמיקו, כיצד הצלחתי להכיר בחורות הרבה יותר טוב, כיצד הרגשתי בנוח פשוט לשבת ולדבר עם בחורות, בזמן שהן הרגישו בנוח לשבת איתי. לא היו לי שום מניעים נסתרים – אני כאן כדי להיות חבר.

תוצאות אלה היו שוליות בהשוואה לשינויים בתפיסת העולם שלי: פיתחתי כבוד רב יותר לאנשים ולעצמי. זו היתה הרגשה טובה לשלוט בחלק זה בתוכי. ההפסקות בבית הספר וסופי השבוע לא היו משחקי חתול ועכבר עם בנות; לא היה לי את מי "לתפוס" או את מי להרשים. הרגשתי בטוח ואמיתי עם עצמי.

אני מוקיר תודה לכך שאנשים סביבי כיבדו את הבחירות הדתיות שלי ועדיין מקבלים אותי כחלק מהחבורה. עבורי, להיות דתי הוא לא רק עניין של מה אתה עושה, אלא גם איך אתה עושה זאת. אינני מרגיש מוגבל כלל – להיפך, אני מרגיש חופשי. הייתי חופשי מכל המתח של מערכות יחסים בתיכון. לא חייב להתנשק בפעם הראשונה, לא חייב "להשיג" שום בחורה, לא חייב להוכיח את עצמי, לא חייב לראות עד כמה אני יכול להרחיק לכת. בחורות הן לא אובייקטים שצריך לכבוש.

ברור, יש פעמים בהן אני מרגיש שאני מפסיד – זה טבעי. משפט ששמעתי הרבה היה, "תתקדם, אחי. זה לא משנה – פשוט תיהנה!" אבל אני למדתי שמערכות יחסים הן לא רק ענין של הנאה. הרגשתי שאין אצלם בכלל מערכות יחסים. זה פשוט מעשה אנוכי של לקיחה ואינני רוצה שום קשר עם זה.

 בסוף שנות העשרה כבר לא הרגשתי שאני בולט כמו דחליל. הרגשתי בנוח עם היותי "שומר נגיעה" ואני חושב שחבריי לכיתה למדו לכבד זאת יותר ויותר. הבנתי שלהיות שומר נגיעה זה אחד מאותם דברים שצריך לנסות לפני שאפשר באמת להעריך אותם. נכון, התמונות שלי והסיפורים על איך שביליתי את סוף השבוע או את חופשת הקיץ היו שונים, אבל נהניתי מזה, כי הבנתי שהם אמורים להיות שונים. עדיין יש לי דרך ארוכה, אבל בעזרת השם, אני מנסה לגדול ולהתפתח מדי יום.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן