רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

שאלות נפוצות

יהודים, לא יהודים וחברתי האנטישמית

כ״ב בשבט ה׳תשע״ו כ״ב בשבט ה׳תשע״ו 01/02/2016 | מאת אליוט ניומן

שעטנו לקראת נישואין למרות העניין שלי ביהדות. ליל שיכורים אחד שינה הכל.

יצאתי עם ג'ניפר במשך שנה וחצי. הדברים הפכו להיות רציניים. כל החברים סביבי החלו להתארס או נכנסו למערכות יחסים רציניות לטווח ארוך. הרגשתי את הלחץ להתחייב למערכת היחסים שלי. במילים אחרות, להציע לה לגור ביחד.

כל פעם שהיינו שותים כמה משקאות, ג'ן הייתה שואלת אותי מה דעתי על מגורים ביחד. הייתי מגמגם, מנסה להרוויח עוד כמה חודשים. הייתי מספק לה תירוצים צולעים שאני ממש אוהב את שותפיי לדירה וכמה קשה מצב הנדל"ן בניו יורק. כשהתבהר ערפל השכרות ביום המחרת, לא נשאר שום סימן לכך ששיחות אלה התרחשו.

מהר מאוד החל מאגר התירוצים שלי להידלדל. עד סוף יוני, שני השותפים שלי התארסו והחלו לערוך סידורים לצאת מהדירה בסוף יולי. נשארתי עם דירה גדולה וריקה ובלי אף אחד לחלוק עמו את שכר הדירה. נראה היה שהגיע הזמן ל"נסיעת מבחן" עם ג'ן. סיכמנו שהיא תיכנס לגור איתי בתחילת אוגוסט.

מוחי שעט קדימה. "נסיעת מבחן" נשמע בלתי מזיק, אולם היו לי מספיק חברים שעברו תרחישים דומים כך שידעתי לצפות מראש את הסוף הבלתי נמנע. נגור ביחד במשך שנה, אז יגבר הלחץ לקנות טבעת ולהציע נישואין, נהיה מאורסים במשך שנה נוספת ואז נתחתן. לנצח.

הגיע הזמן. זו הייתה החלטה שאמורה להיות לנצח, אך היא נראתה כמו אוסף של "שיהיה" ו"אני מניח שכן". היה משהו נוסף שהעסיק אותי, סוד שהלך ותפח עם כל יום שחלף.

התחלתי להתעניין ביהדות. וג'ניפר לא הייתה יהודיה.

התחלתי לחפש משמעות עמוקה יותר בחיים. תמיד התעניינתי בפילוסופיה וברוחניות, אבל בצורה מאוד כללית. בחורף שעבר התחלתי לקרוא ספרי פילוסופיה יהודית. חקרתי כל מיני דרכים רוחניות והיהדות הייתה אחרונה ברשימה. היא לא נרשמה כאופציה עד שאחד מחבריי הטובים ביותר שלח לי קישור להרצאה של הרב עקיבא טץ.

התחלתי להקשיב להרצאות אלה בשקיקה. במהרה הקשבתי כמעט לכל אחת מההרצאות, חוץ מהרלוונטית והמכבידה ביותר: "יהודים, לא יהודים ונישואי תערובת". ההרצאה כמו נפנפה לי לשלום מדי יום, בכל פעם שהעכבר שלי חלף מעליה.

בינתיים, הקשר שלי עם ג'ניפר היה נהדר, לפחות על הנייר. היו לנו אותם תחומי עניין, אהבנו את אותם מזונות, מעולם לא רבנו. ועדיין, משהו היה חסר. ככל שגדלה תשוקתי לרוחניות, הבחנתי במשהו בשיחותינו. הייתי מתחיל לדבר על נושא עמוק יותר או רוחני, והיא הייתה מגיעה איתי עד לנקודה מסוימת. ואז, כאילו נתקלתי בקיר בטון, פניה היו מחווירים והיא הייתה משנה נושא. "רוצה לראות סרט הערב?" או "מה אתה רוצה לאכול לארוחת ערב?"

לאחר מספר חודשים של האזנה לרב עקיבא טץ, התחלתי לנסות לשמור כשרות. בהדרגה הורדתי את החזיר ופירות הים מהתפריט שלי.

"רוצה ללכת לאכול צדפות?"

"לא, אני לא חושב שמתחשק לי".

העולם הפנימי שלי החל להתרחק מהתדמית ששידרתי כלפי חוץ. חייתי בשקר.

לבסוף אזרתי אומץ כדי לשתף את ג'ן במסע שלי. הזמנתי אותה למסעדה מפוארת ואמרתי לה שאני צריך לשאול אותה משהו.

"אם מתישהו... ביום מן הימים... יהיו לנו ילדים משותפים, אני ממש רוצה לגדל אותם כיהודים. זה משהו שאת יכולה לחיות איתו?"

היא השתתקה והשפילה מבט לצלחתה, הופכת את הירקות במזלגה. היא אמרה לי שתצטרך לחשוב על זה.

בשבוע שלאחר מכן היא אמרה שתוכל בהחלט לעשות זאת. היא שאלה את אמה מה דעתה ואמה הסכימה שזה הגיוני. יש כל כך הרבה קתולים בעולם וכל כך מעט יהודים, מדוע לא להטות את הכף לטובת המיעוט? וחוץ מזה, אף אחד מאיתנו לא ממש דתי. נוכל לחגוג את חג המולד וגם את חנוכה. אין בעיה.

הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל עד מהרה הבנתי ששמתי פלסטר במקום בו היה צורך בניתוח מוח. מה פירוש הדבר "לגדל את הילדים כיהודים" אם נחגוג גם את חג המולד? הייתי מבולבל עוד יותר מקודם.

היהודים האלה

הנה הגענו ל- 4 ביולי. ג'ן ואני החלטנו לבלות את סוף השבוע הארוך בבית הוריה בפרבר של ניו יורק, שם היא גדלה. אביה, ג'ק, החל סוף סוף לנהוג בי ביתר חמימות והזמין אותי לטיול הגולף השנתי עליו שמעתי רבות, אך עד כה לא עמדתי בתנאי הקבלה שלו.

ג'ן לקחה אותנו לראות את הזיקוקים. צפינו בהם מעל המים והלכנו לשבת. לאחר מופע זיקוקים מרהיב וסיבובים רבים של בירה, שמנו פנינו חזרה לביתם.

נסענו בכביש המהיר בדרך חזרה לביתו של ג'ק והשיחה הייתה פתוחה, עם הרבה אלכוהול ששחרר אותה. אחרי כמה התלוצצויות לגבי איזו להקה ואיזו בירה היו הכי טובות, ג'ק העלה נושא חדש.

"הי, אליוט, זוכר את החבר שלי סטיב? הבן שלו, רוב, בחור קתולי נחמד. בסוף הוא התחתן עם איזו בחורה יהודיה. חתונה משוגעת, אני חייב לומר לך. האבא של הכלה עמד באמצע הטקס וניסה לעצור את החתונה. הוא התחיל לצטט מהתנ"ך, אמר שהיא שה שתעה והתרחק מהעדר. זה היה נורא. המשפחות לא מדברות יותר. עכשיו היא בהריון ואבא שלה מסרב לפגוש אותה. אתה מאמין?"

גמגמתי שאני אכן מתקשה להאמין, לא בדיוק ידעתי מה לענות. ג'ק המשיך לתאר איך אשתו היהודיה של רוב הייתה כעת מנותקת לחלוטין ממשפחתה. מטון הדיבור שלו, הבנתי שג'ק לא מכוון עוינות גלויה כלפיי, אבל דבריו היו רלוונטיים להחריד לגבי ג'ן ולגביי.

הנושא שנידון באוטו היה: יהודים והנבדלות שלהם. ג'ן גדלה בפרבר של ניו יורק, לצד קהילה יהודית גדולה מאוד. ג'ק וג'ן החלו לדבר על תכונות שכניהם היהודים, בזמן שאני ישבתי קפוא כפסל במושב הנוסע, סוד זהותי היהודית מתפתל בתוכי בכאב.

"היהודים האלה ממלאים את הרחוב בזבל. הם פשוט כל כך מגעילים, עם המעילים השחורים הארוכים שלהם וכובעי הפרווה, יוצרים פקקי תנועה בשבתות בבוקר. אנחנו צריכים לקחת אותך לסיבוב שם מחר, אליוט, רק כדי שתראה את כל הזוהמה".

מה שפגע בי יותר מהתקפתו האנטישמית של ג'ק היה העובדה שג'ן הסכימה איתו. היא אף הפכה במהירות למובילת השיחה. זו עומדת להיות אשתי? הוא עומד להיות הסבא של ילדיי? בעיניהם, אמנם, אני לא אחד מאותם יהודים. אך גלי בחילה תקפו אותי בעודם מדברים מעל ראשי.

הם המשיכו לתאר את שכניהם היהודים הדוחים שהורסים את העיר. הרגשתי כאילו אני לבד במכונית, צופה בג'ק וג'ן הצוחקים דרך טלסקופ שנמצא במרחק של מיליוני קילומטרים. היה עליי לבחור: האם לדבוק בתדמית שיצרתי לעצמי, שהיתה כה מלאכותית, או להגדיר את עצמי מחדש בהתאם לאדם שהרגשתי שאני באמת?

לבסוף הגענו לבית, ג'ק וג'ן צחקו והתחבקו לאחר ערב כייפי, בזמן שמוחי השתולל. נכנסנו פנימה כדי ללכת לישון. התהפכתי כל הלילה, מהרהר בעתידי ובבחירות הקשות שעמדו לפניי.

בבוקר המחרת התעוררתי עם החלטה קרה על מה שעליי לעשות. אכלתי ארוחת בוקר בשתיקה עם המשפחה ופנינו חזרה לכיוון העיר. חזרתי לדירה שלי ותכננתי מה אני עומד להגיד. אסביר מי אני ומדוע אני לא יכול להשלים עם המחשבות שהתבהרו לי באותה נסיעה במכונית.

הגעתי לדירה שלה וביקשתי לשוחח עמה בחדרה, הרחק מהשותפה שלה. בישרתי לה שהיא לא יכולה לעבור לגור איתי. האישיות הפנימית המודחקת שלי פרצה קדימה כמו נהר דרך סדק בסכר. סיפרתי לה על לימודי היהדות הסודיים שלי, על הקשר העז שהרגשתי לסיפורים ששמעתי מרבנים ומדורות של יהודים שסבלו כל כך כדי להחזיק ביהדותם במשך השנים.

זה לא היה קל. היינו פרודים כחודש כשהיא אמרה לי שהיא מתעניינת בשיעורי גיור. הלכתי למטפל שמתמחה בזוגות מדתות שונות כדי להתייעץ.

אחרי 10 דקות בערך אצל המטפל, החלטתי לאמץ את האני האמיתי שלי שרוצה לחקור את יהדותי, לממש באופן מלא את האדם שהחל להיבנות בחצי השנה האחרונה. להישאר עם ג'ן בעודה עוברת גיור מאולץ שנולד על רקע אנטישמיות ופרידה נשמע כמו פתרון קלוש שישאיר אותי תלוי באוויר. היה עלי להתחייב.

לא חזרנו להיות יחד. כעת הייתי חופשי ללכת לשיעורים, לבדוק מה באמת משמעות השבת, לחקור ולצאת למסע שאת סופו לא ידעתי לצפות.

במבט לאחור, אפילו ה"אני" שקיבל את אותה החלטה קשה ומשנת-חיים, שונה מהאדם שאני היום. אם הייתם שואלים את ה"אני" שיצא מהדירה - אגרופיו תחובים בכיסיו, דמעות ממלאות את עיניו - איפה יהיה בעוד שנה, אין סיכוי שהיה אומר "לומד תורה בירושלים". אבל הנה אני כאן.

לראשונה בחיי, התבוננתי פנימה ושאלתי את עצמי את השאלה הקשה מכולן: "מי אני?" אני עדיין לא יודע את התשובה בבירור, אבל אני משקיע מאמצים כדי לגלות. לפחות מה שבתוכי תואם את מה שבחוץ .

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן