לא לרוץ במדרגות
ברוחניות, אי אפשר לדלג על מדרגות וכל מדרגה צריכה להיות תוצאה של עבודה פנימית.
זהו, פסח חלף עבר לו, כבר לא קר, אפילו די חם,
והגבעות רעננות וירקותן בוהקת, ריח של פריחה באוויר,
הבית תוחזק , וזהו, אין תירוצים, אפשר לחזור לכושר.
לא סתם לחזור להליכה, הפעם אני רוצה לרוץ,
חברים הזהירו שצריך הכנה ונדרשת הדרכה,
ואי אפשר ביום בהיר אחד ללבוש טרנינג ונעליים טובות ולשעוט במעלה הרחוב.
כדי לרוץ נכון נדרשת משמעת ואימון קפדני, ומתיחות דינאמיות לפני,
ומתיחות סטטיות אחרי, ויש תוכנית יומית מסודרת של דקות הליכה ודקות ריצה,
ותכנית שבועית, ותכנית חודשית- בקיצור, פרוייקט.
היו אנשים שסברו אחרת, קראנו בפרשת השבוע שעבר (שמיני):
הם רצו בבת אחת לחטוף הכל, להגיע אל קו הסיום ללא הכנות וללא אימונים,
להגיע אל מחוזות שלמעלה מיכולת השגתם,
"לעתים קרובות בעלותי" אמר ניטשה, " אני מדלג על פני מדרגות – ושום מדרגה לא תסלח לי על כך."
הנשמות הגבוהות הללו ביקשו אור גדול מאד, והכלים הרוחניים שברשותם, לא יכלו להכיל את האור.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ " (ויקרא, י':1,2)
התלהבות היא ריבוי אור, כמו צמיג מכונית שהוא 'כלי' המכיל בתוכו אוויר,
אולם אם לחץ האוויר יגבר מדי, הצמיג יתפוצץ,
המעשה שעשו נדב ואביהוא לכשעצמו היה טהור,
אולם הוא הקדים את זמנו, וגם לא נעשתה ההכנה הראויה והתהליכים הנצרכים כדי להגיע לאותה המדרגה.
כי חייבת להיות זיקה רצופה בין יכולותיו של האדם ומדרגתו.
והם שכל כך שאפו, נפלו.
עם ישראל סופר את הימים שבין יציאת מצרים לחג השבועות – חג מתן תורה.
הספירה מבטאת את כמיהתם ותשוקתם להגיע כבר להר סיני,
ולקבל את התורה.
הניסים הגדולים שחוו בני ישראל ערב יציאת מצרים ובמהלכה, הקפיצו אותם לדרגה רוחנית גבוהה מאוד.
אבל הארות והצלחות פתאומיות, נעלמות מהר, באותה מהירות בה הופיעו,
כי ההארות הללו לא נתקבעו בנפש, כי הן לא תוצאה של עבודה פנימית.
גם הסטטיסטיקות מראות שרוב הזוכים בפרס הגדול בפיס, מאבדים הכול תוך זמן קצר.
כדי להיות גבוהה יותר אני יכולה לקפוץ, או לבנות מתחתי תל קטן מערמת לבנים או מדליי חול,
הדרך הראשונה קצרה וקלה יותר, אבל אז אין לי קרקע מוצקה לעמוד עליה.
בכל שנה, בליל הסדר מופיעה אותה הארה שזכינו לה במצרים,
זוהי הופעה חד פעמית, רק לאותו הלילה, בבוקר שלמחרת היא חולפת,
ועכשיו אני צריכה לעבוד לבד,
בדיוק כמו שאבא נותן יד לבנו הקטן כדי שיוכל להתחיל ללכת, ואז עוזב אותו כדי שיסתדר לבד בכוחות עצמו.
יום אחר יום, כל יום ועבודתו המיוחדת, צעד אחר צעד, לא בקפיצה אלא בעליה מתונה,
עד שאגיע בכוחות עצמי,
אל היעד הנכסף.
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת " (שם, כג':15)
כל אחד ואחד חייב לספור לעצמו,
אני לא יכולה לספור בשביל האחר,
זאת ספירת מלאי פרטית של הישגים והתקדמות שלי ולא בהשוואה לאחרים.
ספירת־העומר היא כמו סולם המגשר בין שני עולמות, בין העולם הפנימי שלי כמות שהוא היום, על כל חולשותי וחסרונותי לעולמי הרוחני, אל פוטנציאל הטוב שקיים בי שעדיין לא הושלם והוגשם,
ואת הדרך הזו אני צריכה לצעוד במתינות ובהדרגה, צעד אחר צעד,
כמו בספירת העומר המתחילה מהאחד ומגיעה בסוף אל המספר השלם:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (שם כג': 16,15)