כל יום הפרחים פורחים, השמש מסנוורת והחום מכביד,
ולעת ערב הטבע נסגר ומתכנס,
והעולם נח,
בכל שנה יש עונה של חום, הבשלה, מתיקות ועושר של צבעים, ועונה של קור ועירום, המְתנה
וציפייה,
והחקלאי מכיר את המקצב הזה של הטבע,
הוא יודע שהטוב והשפע הוא ברכה וחסד, והוא מגיע מאלוקים,
כמו גם זמן ההסתרה, שגם לו מידה, וגם הוא מאלוקים.
לנוכחות האלוקית בחיינו יש מקצב,
אלוקים אוחז בנו ועוזב, תומך ואינו תומך,
כדי שנלמד, נצמח ונתפתח,
הוא מאפשר לנו ללמוד את המינון הנכון בין מאמץ והשתדלות,
לבין הרפיה ונתינת מקום.

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִדְבַּר-צִן , וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה". (במדבר כ':1-2)
מרים הנביאה נפרדת מעם ישראל,
את קברה כרו במדבר,
האחות המסורה, שהייתה חדורה תמיד באמונה ואופטימיות, תחסר מעתה לכולם,
אבל לא רק היא מסתלקת,
לפתע פתאום, מבחין העם כי הבאר הניסית, מקור המים המתנייד שלהם,
שהגיעה בזכותה של מרים,
נעלמה.
והעם נתקף בחרדה קשה.
נקהל על משה ועל אהרן האבלים עדיין על פטירתה של אחותם האהובה, ובמקום לנחמם,
מדבר איתם קשות:
"וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת?".(שם: 5)
אלוקים מצווה את משה לקחת את מטהו, להקהיל את כל העדה,
ומול כל העם, לדבר אל הסלע:
"וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע" (שם,8)
אבל משה לא דיבר, הוא הכה את הסלע במטהו פעמיים,
ואז יצאו מים רבים, העם ומקנהו שתו לרוויה,
והכל נראה היה כאילו חזר לשגרה,
אך מיד מתברר שבעקבות מעשה זה הוא ואחיו לא יביאו את העם אל הארץ המובטחת,
רק עד שעריה יגיעו,
הם ימותו במדבר ושם גם יכרה קברם.

הבוקר הונח על שולחני מכתב פיטורין.
זאת לא היתה הפתעה, כי בשלוש שנים האחרונות,
הקשיים הכלכליים הלא פשוטים של העמותה לא היו סוד,
ומלפני כמה חודשים כבר הכל היה מאוד ברור,
והכל היה רק ענין של זמן,
וזה קרה בסוף,
וזה קשה.

החיים מזמנים לנו מדי פעם 'סלע'
מציאות חסומה, חומה בלתי עבירה, חוצצת בפני התקדמות מעכבת צמיחה,
אפשר להכות אותה,
פעמים רבות אנחנו מפעילים כוח, והמחסום נשבר, המנעול נפרץ והשער נפתח,
והדרך הלאה מתגלה,
אבל הכוח שהתעורר הוא לא כוח פנימי באמת,
לא למדנו איך משתחררים ממיצר.
כדי לעורר את אותו כוח פנימי ,
כדי להוציא מים שנמצאים עמוק בפנים,
צריך לדבר.
צריך להסביר. להתחבר. לשכנע.

הדור שיצא ממצרים, היה רגיל לשפת הכוח,
מצרים דברה בשפת המגלבים,
הפרשה הזאת מדברת על כמעט ארבעים שנה אחרי,
זמן קצר מאוד לפני כניסתם אל הארץ.
אחרי שמת כל הדור הבוגר, שהשתתף ב"בכיית החינם" לאחר שובם של המרגלים מתור בארץ.
זהו דור אחר,
ילדים שנולדו למציאות שונה, משוחררת, ניסית,
על הגבול משתנׇה גם הדרך להוביל את העם,
ההכאה לא תועיל. עכשיו צריך לדבר.

צריך לדבר,
גם היום צריך לדבר,
יותר מדי סלעים וחומות גבהו בינינו,
בין איש לרעייתו, בין הורה לילדו,
בין שכנים וחברים,
בין דתיים לחילוניים,
מכות לא יעשו את זה,
צריך לדבר.