מחנך מקבל בכיתה עשרות החלטות ביום. רובם המכריע תחת לחץ ומעל 30 זוגות עיניים שבוחנות אותך.

לפני שנה יצא לי 'להתהפך' על תלמיד שכל השיעור לא הפסיק להפריע. אלו שבחדרי המורים שמם יצא לתהילה ואפשר לכתוב ספר רק על המודיעין וההכנות ואסטרטגיית התמודדות מקדימה שמורים צריכים לגבש לפני שהם נכנסים לכיתה , אחרת כל השיעור ירד לטמיון לפני שהתחיל בכלל.

אחרי הפעם השלישית שהבלגתי ושתקתי והרגשתי איך הפתיל שלי מקצר עצמו לדעת, הוא שוב הפריע ובגדול.

הכפתור האדום נלחץ בעצמו: נשק יום הדין שלי שוגר לאוויר. מקרים חריגים מצריכים תגובות חריגות.

לא זוכר בדיוק את המילים אבל נפלט לי משהו ארסי, מתוך רגש הכבוד הפגוע שלי:

'איך הוא מעז לזלזל כך בכבודי':

"אתה יודע" התחלתי את המתקפה:

"לפעמים הגבול בין להצחיק את כל הכיתה עם הדחקה, לבין להיות הדחקה בעצמך הוא מאוד מאוד דק. עצה שלי: שים לב שהכיתה ביחד עם זה שהיא נשפכת מהבדיחות שלך, לא צוחקת בדרך עליך. בסוף אתה תשא לבד בתוצאות".

הוא הסתכל עליי ונעצר. זוהתה פגיעה במטרה. איך שהמילים יצאו לי מהפה חשתי מזוהם. שמעלתי בתפקידי. שנכשלתי בענק:

"תגיד" צרחתי על עצמי בלב: "השתגעת על כל הראש? מה נסגר איתך? אז הילד השתולל הרבה ופגע בך. אבל ככה לפגוע בו? ועוד לפני כולם? אלוהים ישמור. מה יש לך?".

הכיתה השתתקקה. לאט לאט החיוך נמחק לו מהפנים. הוא השפיל מבט.

התחלתי להרגיש איך הבטן מתהפכת לי. סכיני גילוח קטנים החלו נדבקים לי לגוף. המחשבות שלי כבר מזמן לא היו בתוך הגוף, שהמשיך למלמל כל מיני דברים על אוטמוט לכיתה, לשאול שאלות, לשמוע תגובות, לבחור תלמידים שמצביעים בעוד שלמעשה דבריהם נדמו בעיני כרעש רקע או כזמזום מעצבן ותלו לו.

"נו" המבקר הפנימי שלי התחיל לעבוד שעות נוספות:

"למה אתה מחכה? בקש ממנו כבר סליחה! תעצור את השיעור המעפן הזה כבר ותבקש סליחה. לפני כולם! כמו שצריך! העלבת אותו! ברבים! אין על זה מחילה".

"אבל" ניסיתי: "אני אצא טמבל. ובואו נודה על האמת. הילד הזה רחוק מלהיות תמים. סוף סוף הוא קצת יירגע".

"תגיד, אתה מקשיב לעצמך?" המשיך המבקר: "אנחנו מדברים כאן על ילד! תלמיד בכיתה ו'. אתה אמור להכיל אותו. להבין את המקום שממנו מגיעה ההתנהגות שלו. זה לא כוחות! אתה לא מתמודד איתו עכשיו מה יצליח לסחוף את הכיתה. אתה המבוגר האחראי. נו תעצור את השיעור כבר...".

הסתכלתי עליו. הראש שלו למטה. ספרתי עד שלוש בלב. עצרתי את השיעור.

"אתם יודעים" אמרתי לכיתה: "לפעמים מבוגרים או במקרה שלנו מורים עושים טעויות ופוגעים שלא לצורך. והם צריכים להתנצל לפני כולם. אני רוצה שתדעו שזו לא בושה להתנצל. להפך! רק מלאכים או מתים לא מתנצלים. אנשים חיים מתנצלים וזה אחלה לגמרי. הגזמתי בתגובה שלי. אני רוצה להתנצל בפני....(השם שמור במערכת) על הערה שלי שלא הייתה בכלל במקום. אני מעריך אותך ומצטער אם פגעתי בך. באמת".

הכיתה החלה למחוא כפיים. אבל הוא לא הרים את הראש. כעת הרגשתי איך סכיני הגילוח החלו להסתובב בגוף שלי לאחר שננעצו.

אמרתי לו שילך לשטוף פנים. הבאתי לתלמידים בשלוף מטלה על הלוח ויצאתי אחריו. אחרי שניגב את פניו, אמרתי לו:

"אני מבין שאתה כועס ואתה לא חייב עכשיו לסלוח לי. אבל שתדע שאני מאוד מצטער".

הוא הסתכל עליי והנהן לחיוב.

חשבתי כמה נכון הדבר שבקשת סליחה כמו חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל. ואם היא לא מדויקת או אמיתית.

אם אחד מהרכיבים שלה כבר לא טרי עבר זמנו, היא פשוט תתקלקל שלא לומר תסריח.

התלמיד היקר הזה ניצל את הזכות הלגיטמית ביותר שלו: הזכות להיפגע. ואף אחד לא יגיד לו מתי לסלוח לי.

כעבור שעה הוא ניגש אליי אחרי שיצאתי מחדר מורים ואמר לי:

"אני סולח לך המורה. תודה שהיה לך איכפת".

הרגשתי שהיוצרות התחלפו. אמנם נכשלתי בלהכיל אותו, אבל הוא הצליח להכיל אותי. ואת החולשות שלי.

ומתלמידיי יותר מכולם.