בני אדם מבינים בדרך כלל את ענין התפילה ככלי למלא חוסר. כלומר, אדם שחסר לו משהו פונה לא-ל בבקשה לעזרה. הבעיה בהבנה זו היא שהרי א-לוהים הוא גם זה שיצר את החוסר, וכנראה שהוא מצא לנכון שכך צריך להיות, ומה הטעם, אם כן, להתפלל? אם אנו מניחים שבכל מקרה א-לוהים רוצה לעשות לנו רק טוב, הרי שטוב שדבר זה יחסר לנו, ולפיכך אין בתפילה שום תועלת?

חכמינו ז"ל מלמדים אותנו שההיפך הוא הנכון. הם מסבירים מדוע שרה אימנו, רבקה אימנו ורחל אימנו היו עקרות זמן ממושך – "הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים".

א-לוהים רוצה בתפילה ולכן הוא יוצר את החוסר, כדי לגרום לנו להתפלל. בעצם, אין המטרה בתפילה להשלים את החסר, אלא החיסרון מטרתו להביא את האדם לתפילה.

הטוב המוחלט הוא הא-לוהים בעצמו, ולכן הטוב ביותר עבורנו הוא שנהיה קרובים אליו ככל שניתן. התפילה היא כלי עוצמתי במיוחד באמצעותו ניתן להתחבר וליצור קשר עם הבורא.

תפילה מעומק הלב עם רגש וכוונה יכולה להביא את האדם לחיבור פנימי עם הא-ל.

בואו לא נחכה שיהיה חסר לנו משהו, פשוט נפתח את הלב ונדבר אם א-לוהים. אחרי הכל הוא אבא שלנו, אבא אוהב שרק רוצה שיהיה לנו טוב.