איך שיקם הרמב"ן את חורבות ירושלים
לאחר שנאלץ להימלט מספרד בגיל 72, החל הרמב"ן להחיות את ירושלים.
שבע מאות שנה לפני שהשיבו הצנחנים של צה"ל את העיר העתיקה של ירושלים לידיים יהודיות, הביא הרמב"ן עדנה לחיים היהודיים בעיר הקודש, כשהוא מניח את אבן הפינה לדורות רבים שבאו בעקבותיו.
הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, נולד בספרד בשנת 1195. במקצועו הוא היה רופא, אבל פרסומו בא לו בעיקר בשל חיבוריו המבריקים בפרשנות מקראית ותלמודית, ובפילוסופיה.
הרמב"ן חי בתקופה שבה סבלה ארץ ישראל תחת עולם של מספר שליטים שכבשו אותה וזרעו בה הרס. בשנת 1099, בזזו הצלבנים את ירושלים וטבחו הן בתושביה היהודים והן באלה המוסלמים. צלאח א-דין, המוסלמי, השיג שליטה על ירושלים ב-1187, ובמשך 50 השנים הבאות הגיע לעיר רצף של כובשים: הטטארים, המונגולים והמַמלוּכּים (ראו הפרק מסעי הצלב מתוך הסדרה "קורס מזורז בהיסטוריה יהודית").
הפלישות הללו הותירו את ירושלים חרבה וריקה מאוכלוסיה יהודית.
הוויכוח בברצלונה
בינתיים, בספרד, הופעל לחץ על היהודים להמיר את דתם (כפי שהתגלה בסופו של דבר בחקירות האינקוויזיציה ובגירוש היהודים מספרד ב-1492). אחת הטכניקות באותה תקופה הייתה "להוכיח שהיהדות אינה נכונה", על ידי זימון ויכוח דתי – פולמוס – בין רב לכומר.
ההשתתפות בוויכוחים האלה הייתה כרוכה בסכנה. אם הרב הפסיד (כלומר, "הוכח שהיהדות אינה נכונה"), היו כופים על היהודים המרות דת המוניות. ואם הרב ניצח, המצב לא היה בהכרח טוב יותר: למשל, באחד הוויכוחים בפריס, הרב ניצח בפולמוס, אבל למרות זאת, ספרי התלמוד נשרפו בהמוניהם.
הרמב"ן ניצח בקרב הזה, אבל הפסיד את חרותו.
בשנת 1263 זימן המלך ג'יימס של ספרד ויכוח בין הרמב"ן לבין יהודי שהמיר דתו לנצרות. הרמב"ן נענה בחוסר ברירה, רק לאחר שקיבל הבטחה מפורשת מהמלך שהוא יזכה לחופש ביטוי מלא. נושא הוויכוח התמקד בהבדל העקרוני בין היהדות והנצרות: הגדרת המשיח, וההוכחה שכבר הגיע - או שעדיין לא הגיע.
הרמב"ן ניצח בקרב הזה, אבל הפסיד את חרותו. טיעוניו זכו באישור המלך (ובפרס של 300 מטבעות זהב), אבל הכנסייה גזרה עליו לעמוד לדין על 'חילול השם', והוא נאלץ לברוח מספרד.
כך שבגיל 72, החליט הרמב"ן להגיע אל חורבותיה השוממות של ירושלים. נראה שהרמב"ן תיכנן את החייאת ירושלים לפני בואו, מתוך מודעות למצב הקודר בארץ ישראל. זמן קצר לפני שיצא לדרכו, הוא מסר דרשה על קדושת הארץ ועל חשיבות הצדקה. יתכן שהוא התכוון להכין את קהילתו למאמצי תמיכה להקמת מוסדות דת יהודיים בארץ ישראל.
נבואה תנ"כית
בשנת 1267, לאחר מסע ארוך ומסוכן, הגיע הרמב"ן לנמל עכו. לאחר שהות קצרה הוא נסע לירושלים, שם נדהם למראה שיממונה. המבנים היו נטושים ומעורערים. היו שם יהודים מעטים כל כך, שהוא אפילו לא הצליח למצוא עשרה למניין.
במכתב לבנו הוא כתב:
ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מן הכל...
יחד עם זאת, הרמב"ן עדיין גילה תקווה. הוא ציטט את פסוקי התורה (ויקרא כו, לב-לג) שבהם מתאר א-לוהים את ארץ ישראל בגלות:
"והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה... והיתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חרבה."
וכך כתב הרמב"ן בפירושו על פסוק זה:
וכן מה שאומר [א-לוהים] בכאן, ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות – שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב, ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר הייתה נושבת מעולם [הייתה מיושבת בעבר]
ואכן, במשך מאות שנות הגלות הארוכה מהארץ, לא הצליח אף כובש ליישב אותה בקביעות או להפריח את שיממונה. בחורבות ירושלים מצא הרמב"ן את התגשמות הבטחת הא-ל שהארץ תמתין לשיבת עם ישראל.
אבן פינה לקהילה
הרמב"ן נכנס מייד לפעולה במטרה להחיות את הקהילה היהודית. הוא בחר בבית חרב מחוץ לחומות העיר העתיקה, על הר ציון – בית עם עמודי שיש וכיפה יפה – והחל בהקמת בית כנסת. ספרי תורה שהוצאו מהעיר לפני הפלישה המונגולית, והועברו לעיר שכם, הוחזרו.