רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

יולי מהאגדות

כ״ו בטבת ה׳תשע״ד כ״ו בטבת ה׳תשע״ד 29/12/2013 | מאת טלי סלע

שתים-עשרה שנה אחרי, ואני יודע שהקסם של יולי לא נגמר.

"תעצום את העיניים חזק", היא אומרת לי, "תפתח את הפה ותנסה לא לנשום כדי לא להריח". אני לא מצליח להתאפק, ושואף קצת, רק טיפה, בלי שהיא תרגיש. ריח עדין של מלפפון חמוץ, וקופסת פלסטיק עגולה קטנטנה שנדחפת לי בין האצבעות. "תשתה", היא מבקשת. "זה שיקוי מיוחד. כששותים אותו צריך לחשוב על הדבר שהכי רוצים בעולם, וזה מתגשם".

אנחנו יושבים במגרש הגדול מאחורי השכונה, מסביב קוצים ואבנים ודשא ירוק שעוד לא הספיק להתייבש. היא בת רבע לשש, אני בן שבע וחצי, ומסביב רק שמש גדולה ונמלים מטיילות על האדמה.

אני עוצר לשנייה את הדרמה, פוקח את העיניים ושואל: "מה זה?". "זה שיקוי מיוחד שהכנתי", היא חוזרת, מחייכת חיוך רחב. "אל תדאג, תומר", היא לוחשת לי באוזן, "אין בו שום דבר חוץ מקצת מיץ מהקופסה של המלפפונים מעורבב במים. אמא הסכימה".

אני שוב עוצם עיניים, חושב על הדבר שהכי חשוב לי לבקש, ושותה את השיקוי בלגימה אחת. "נו", היא מלאת ציפייה ועיניה מבריקות, "תגלה לי מה ביקשת". אני מפחד לפקוח את העיניים, רוצה שהרגע הזה יימשך לתמיד. לפקוח את העיניים, ידעתי כבר אז, פירושו לוותר על החלום.

"אני רוצה להיות יותר חזק. ככה רוני, האח הגדול שלנו, יפחד ממני ולא ירביץ לי". דקה ארוכה היא לא אומרת כלום, ורק מציירת עיגולים קטנים עם ענף יבש על העפר החם. "אני חושבת", היא אומרת בסוף השתיקה, וממשיכה לשרטט עם הענף, "שהיה עדיף לבקש שרוני פשוט יהיה בנאדם יותר טוב, לא?".

יולי תמיד נדמתה לי כמו פיה טובה מהאגדות, ובברית המיוחדת שכרתנו בינינו, היה קסם שעד היום גורם לי להתגעגע.

היו לה שפתיים קטנות בצבע ורוד כהה, ועיניים בהירות מוקפות בריסים שחורים, ארוכים. אותן עיניים יפות שפקחה לראשונה כשנולדה באמצע הקיץ, והורינו קראו לה יולי. היום, ממרחק הזמן, אני לא בטוח שהיא באמת היתה יפה במיוחד כבר אז, נדמה לי שאפילו גומה בלחי לא היתה לה. אבל לא היתה לזה שום משמעות. יולי תמיד נדמתה לי כמו פיה טובה מהאגדות, ובברית המיוחדת שכרתנו בינינו, מעבר להיותנו אחים, היה קסם שעד היום גורם לי להתגעגע.

"ומה את מבקשת כשאת שותה את השיקוי?", אני שואל מסוקרן, יודע שליולי יש משאלות שכיף לשמוע. "אני", היא אומרת, ומבטה נתלה בחלקיק ענן באופק, "אני רוצה לעוף".

כזאת היתה יולי. פיה טובה מהאגדות.
 

***

באחד הימים לקחתי קרש רחב ועבה ומסמרתי אותו במאוזן אל החלק האחורי של האופניים שלי. ילד אחר התנדב להחזיק לרגע את האופניים וחבל חזק שהבאתי איתי, ואני עליתי הביתה לקרוא ליולי. כשהתיישבתי על המושב ביקשתי ממנה לעמוד ולהתייצב בשיווי משקל על הקרש. היא נעמדה עליו עם רגליה הצמודות לגבי, והילד שעזר לי סובב את החבל סביב שנינו וקשר אותו חזק. "מוכנה?" שאלתי אותה כשרגליי על הדוושות. "מוכנה!" היא קראה, ופרשה את ידיה לצדדים. הרוח היכתה בפניה, פיזרה את שיערה, ויולי היתה מאושרת. "אני עפה! אני יכולה לעוף!".

"לאן את רוצה לעוף?", שאלתי אותה, מתאמץ מאוד לשמור על שיווי המשקל של האופניים. "אני עפה למקום שקורים בו רק דברים טובים", אמרה, "מקום שיש בו רק שמחה". "אל תעזבי אותי פה", צחקתי אליה. אל תעזבי אותי פה.
 

***

כשגדלנו יולי סיפרה לי שהיא לפעמים חושבת שהיא לא מתאימה לעולם הזה. "אני רוצה להקיף את כולו, לפרוץ את המרחב, לטייל בתוך השמיים. אני רוצה להגיע לכל מקום שיש בו ילדים שלא טוב להם ולעשות למענם קסם. אני רוצה לדבר עם הפרחים, להיות חברה של החיות. ואני מפחדת לגדול ולגלות יום אחד שבעצם לא עשיתי שום דבר מכל הדברים האלה". היא היתה אז בת שלוש-עשרה, ואני שתקתי. רק רציתי שהקסם הזה של יולי לא יגמר לי לעולם.

זה היה בסוף יולי, ימים ספורים לפני יום ההולדת השמונה עשרה שלה. מעולם לא טרחתי לבדוק את הנסיבות לעומק, אבל היא היתה שם ברגע הכי לא נכון, ודווקא במקום שכל כך לא מתאים לה להיות. מרכז תל אביב, שעה מאוחרת, שני אנשים שלא התכוונו להשאיר עדים למעשה שעשו, ויולי שבדיוק עברה שם בדרך לתחנת האוטובוס. "אני לא אגלה לאף אחד", אמרה להם בשקט, "אבל בבקשה, אל תעשו את זה". הם פחדו וכעסו על כך שהיא גילתה אותם בשעת מעשה, ואת עיניה הטובות לא ראו. כשאחד מהם הוציא סכין שהחביא בתוך הגרב, יולי עדיין לא האמינה שהוא יפגע בה.

היא באמת לא התאימה לעולם הזה, יולי המקסימה שלנו. היא היתה טובה מדיי בשביל לחיות בעולם של משחקי כח, סכינים ודם. באגדות יש סופים טובים והטובים מנצחים, אני יודע, אבל לאגדה של יולי לא היה סוף טוב. היא היתה פיה מאגדה אחרת.
 

***

שתים-עשרה שנה מאוחר יותר, אני בטוח שאין צליל יפה יותר מהצחוק של יולי שלי. ילדה נפלאה שמעולם לא העזתי לחלום שתהיה לי. כשנולדה לנו אז, באמצע הקיץ, מיכל ואני ידענו מיד איך נקרא לה, ואני התפללתי שיהיה בה אותו קסם שהיה ביולי הראשונה.

"את יודעת למה קראנו לך כך, לולי מקסימונת?" אני שואל כשהיא כורכת את זרועותיה הקטנות סביב צווארי ושערה הזהוב הארוך מדגדג את לחיי. "כי נולדתי בחודש יולי", היא אומרת בטון משתאה, כאילו לא סיפרנו לה על כך עשרות פעמים. אני מחליט שהגיע הזמן לספר לה קצת יותר. "נכון מתוקה. גם זה, וגם עוד משהו", אני אומר לה ולוחש בלי כוונה. "קראנו לך ככה בגלל פיה נפלאה אחת שקראו לה יולי, ורצינו שתהיי דומה לה".

"פיה?", היא פוקחת זוג עיניים גדולות, "פיה אמיתית כמו באגדות? אני רוצה לראות אותה!" היא מבקשת. "היא לא ממש פיה כמו באגדות, לולי", אני קצת מסתבך, מעדיף לא לספר לה שמדובר באחותי, אבל גם לא יודע מה בדיוק לומר. "יולי כבר לא חיה, היא מתה". נראה שלולי שלי לא מתרגשת, אולי היא קטנה מדיי ולא באמת מבינה. אבל לולי מתעקשת. "אני רוצה לראות אותה! אף פעם לא ראיתי פיה!".

אחרי שלוש שעות אני מחזיק בידה הקטנה, ומפלס לנו דרך בין מצבות. מאחורי כל מצבה יש סיפור, יש אהבה וגם כאב, אבל את הסיפור של יולי איש לא סיפר עד היום.

אנחנו נעצרים מתחת העץ החמישי משמאל, מתכופפים לקחת אבן ולהניח על המצבה. "כתוב כאן יולי?", מזהה לולי שלי את האותיות היחידות המוכרות לה, האותיות של שמה. "כן", אני אומר, מתלבט אם להרכיב את משקפי השמש שלי.

"אבל אמרת שיולי היתה פיה טובה, נכון?", "נכון". "אז אבא", היא מרימה אליי עיניים שואלות, "פיות טובות לא יכולות למות!".

אני מחזיר את המשקפיים לכיס, עוצם את העיניים ונותן לתמונות לעבור בי. שיקוי חמצמץ, לדעת לעוף, לב שיש בו רק טוב, קרש על אופניים, שפתיים ורודות, קסם שנשאר, געגוע. הדמעות מציירות לי פס דקיק על הלחי וגוש גדול תקוע לי באמצע הגרון, בתוך הלב. הכאב צורב אותי מבפנים בגלים של כעס וחוסר אונים, ולמעלה, בשמים הבהירים, אני רואה עיניים טובות בהירות, מוקפות בריסים שחורים וארוכים. יולי שאהבתי. ועיניה מחייכות.

"יולי", אני רוכן אל בתי, ולראשונה מצליח לקרוא לה בשמה האמיתי והוא לא שורף לי בלשון. "בשביל זה אנחנו פה. בשביל זה אנחנו חיים. בשביל לעשות את העולם טוב יותר, ולנסות כל מה שרק אפשר כדי שאף פיה טובה לא תמות יותר. את מבינה, יולי?", אני מחליק על שיערה, ומבעד לדמעות אפילו לא עוצר לחשוב אם היא מסוגלת להבין. "אם כל אחד ינסה להיות יותר טוב, לקבל קצת מהקסם של יולי, אז באמת לכל האגדות יהיה סוף טוב. אם רק נחשוב לפני שאנחנו עושים משהו מתוך כעס, לא נהפוך אף אדם נוסף לאגדה".

לולי מביטה בי בעיניה הרטובות, מחבקת אותי חזק ומלטפת את כף ידי בלי לומר מילה, ואני מישיר אליה מבט בחזרה ויודע שהקסם של יולי לא נגמר.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן