רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 46 – עלילות הדם

י׳ באב ה׳תשס״ה י׳ באב ה׳תשס״ה 15/08/2005 | מאת הרב קן ספירו

אין דבר שיכול להסביר בצורה הגיונית את ההאשמה שהטילו הנוצרים על היהדות: היהודים שוחטים תינוקות ושותים את דמם!

אנו עומדים לעסוק בתקופה כואבת בהיסטוריה היהודית, המאופיינת ברדיפות נוצריות קשות ורצופות.

בתקופה זו נראה ש:

  • היהודים מגורשים מאנגליה (1290)

  • היהודים מגורשים מצרפת (1306 ו-1394)

  • היהודים מגורשים מהונגריה (1349 ו-1360)

  • היהודים מגורשים מגרמניה (1348 ו-1498)

  • היהודים מגורשים מאוסטריה (1421)

  • היהודים מגורשים מליטא (1445 ו-1495)

  • היהודים מגורשים מספרד (1492)

  • היהודים מגורשים מפורטוגל (1497)

וזו רק רשימה חלקית...

(ברוב המקרים היהודים גורשו, ואז, כשהתדרדרות כלכלית רצינית הצביעה על חסרונם, הם נקראו שוב, רק כדי להיות מגורשים בשנית. זה היה מקרה קלאסי של הפילוסופיה: "לא יכולים לחיות איתם ולא יכולים בלעדיהם").

שורשם של גירושים אלה נעוץ בסביבות שנת 1000 – בתום המילניום הראשון. נראה שעמים שונים ובמיוחד הנוצרים, נטו להילחץ מתאריכים "עגולים", שעל פי ספר ההתגלות שלהם, בסופם עתיד להשתחרר השטן מכלאו ולזרוע הרס וחורבן בעולם.

סוף המילניום המתקרב, הוביל להתעוררות דתית בעולם הנוצרי, אותה מכנים ההיסטוריונים "דתיות חדשה". התעוררות דתית זו, התמקדה בעיקר בהיסטוריה של ישו ובמיוחד בנסיבות מותו. על אף ש"הברית החדשה" מעידה, כי הרומאים הם אלה שהרגו את ישו, היהודים הואשמו בכך שחפצו במותו.

כך בתקופה זו הרעיון, שהיהודים הם "רוצחי המשיח", צבר פופולאריות רבה.

אבל סיבה זו לבדה, אינה מסבירה את הרדיפות הנלהבות של הנוצרים. כדי להבין את הנושא במלואו, עלינו להתבונן בהסבר נוסף ומורכב יותר.

תיאולוגיה חליפית

בתור התחלה, עצם קיומם של היהודים היווה גורם מטריד לנוצרים רבים.

התיאולוגיה הנוצרית קיבלה את התנ"ך העברי. היא אינה מתווכחת עם הקביעה שהעם היהודי הוא עם מיוחד, שנבחר על ידי הא-ל, לקבל את תורתו ולהביא קדושה לעולם. אבל, התיאולוגיה הנוצרית אומרת, שהיהודים נכשלו במשימתם. זו הסיבה שבגללה א-לוהים שלח את "בנו" (ישו) לסדר את הדברים, אבל היהודים סירבו להכיר בו כאלוהים. כתוצאה מכך, א-לוהים עזב את היהודים והחליף אותם ב"עם הנבחר החדש" – הנוצרים. (דרך אגב, לכן נקראת התוספת הנוצרית לתנ"ך "הברית החדשה").

על פי קו מחשבה זה, לא אמורה להיות כל מטרה בהמשך קיומו של העם היהודי. הם אמורים להיעלם מן העולם, כמו שעשו עמים רבים נוספים. אבל, במילניום הראשון – 1,000 שנים לאחר מותו של ישו – היהודים עדיין נמצאים בכל מקום.

התיאולוגיה הנוצרית שניסתה להתמודד עם הבעיה הזו, פיתחה את הרעיון הבא: בני העם היהודי נותרו בחיים, מכיוון שנגזר עליהם לנדוד בעולם כ"עדי אמת" (teste veritatis בלטינית), על מנת למסור עדותם באחרית הימים, כשישו יחזור שוב, במה שהם מכנים "ההתגלות השנייה".

גם הסברים אלו לא יכלו לסלק את הנקודה הכואבת, שייצגה נוכחותם המטרידה של היהודים.

אבל, גם הסברים אלו לא יכלו לסלק את הנקודה הכואבת, שייצגה נוכחותם המטרידה של היהודים. בלב העניין עמדה ההשקפה הנוצרית, שראתה את היהדות כמתחרה ישירה על נשמת האנושות.

העוינות שהנוצרים חשו כלפי היהודים, יכולה להיראות בבירור בכתביהם של אבות הכנסייה המוקדמים.

בין דבריו של ג'והן כריסוסטום, הפטריארך של קונסטנטינופול, אנו מוצאים את הציטוטים הבאים:

"היהודים הם חסרי הערך בבני האדם – הם תאוותנים, רודפי בצע ועושקים – הם רוצחים נבגדים של נוצרים, הם עובדים לשטן, הדת שלהם חולנית ... היהודים הם רוצחיו המתועבים של ישו, ועל הריגת האלוהים אין כפרה, אין מחילה, אין סליחה. הנוצרים אינם צריכים להפסיק לנקום. היהודים חייבים לחיות בשעבוד תמידי. זוהי חובה על כל הנוצרים לתעב את היהודים."

אצל גריגורי מניצא, אנחנו מוצאים עוד ציטוטים מאותו סוג:

"רוצחי האלוהים, רוצחים של הנביאים, אויביו של האלוהים, שונאי האלוהים, אנשים שמגלים בוז לחוק, שונאי החסד, האויבים של אמונת האבות, פרקליטיו של השטן, קיני צפעונים, מוציאי דיבה, לעגנים, אנשים שרעיונותיהם חשוכים, כת צבועים, כנסת שדים, חוטאים, אנשים מרושעים, משליכי אבנים ושונאי צדק."

במקומות שונים הוצאת דיבה זו עוררה אנשים לאלימות ובמקומות אחרים הביאה לצורות רדיפה אחרות.

(לדוגמא, בפרק 45 ראינו, כיצד ההמון הצלבני החריב את האוכלוסייה היהודית באירופה, כשהוא טובח בין 30% ל-50% מהיהודים שחיו שם. בשנת 1095 עם צאתו של מסע הצלב הראשון לדרך, נרצחו כ-10,000 יהודים, מתוך אוכלוסייה שמנתה על פי ההערכה בין 20,000 ל-30,000).

מאזין נוצרי נבון, שהיה מאזין לדברי אחד מאבות הכנסייה על היהודים, היה עלול להסיק מכך, באופן טבעי, שלעם כזה אין מקום בחברה הגונה.

וזו באמת המסקנה שעלתה עם הזמן.

הגבלות על היהודים

בסביבות המילניום הראשון, אנו רואים את עליית גילדות המסחר, מהן גורשו היהודים במכוון. יהודים לא הורשו לעסוק בצורפות ונמנע מהם להחזיק בקרקעות, במשרד או במשרה של עורכי דין או רופאים.

היהודים הוכרחו ללבוש בגד מיוחד – או סמל, או כובע מגוחך למראה – אשר הפריד אותם משאר הציבור, כשהמטרה הייתה לגרום להם להיראות שונים ולהשפיל אותם.

ואז, החל משנת 1123, כשהבישופים ערכו סדרת פגישות לקביעת עמדות הכנסייה (הנקראות ועידות לטרן), קיבלו היהודים תפקיד חדש בחברה הנוצרית.

יחד עם ההחלטה שכמרים מחויבים להיות רווקים, החליטו הבישופים, שאסור לנוצרים להלוות כסף זה לזה. (הדבר נבע מתוך הבנה שגויה של מצוות התורה, האוסרת על יהודי לקחת ריבית מיהודי אחר, כאשר הוא נותן לו הלוואה).

באשר ליהודים, הבישופים הפיצו דוקטרינה שקובעת, כי הם משרתיהם של הנוצרים.

באשר ליהודים, הבישופים הפיצו דוקטרינה שקובעת, כי הם משרתיהם של הנוצרים, ובהתאם, מינו אותם לתפקיד המשפיל של מלווי כספים – הנקראים מלווים בריבית – עיסוק מאוס, שבו אסור לנוצרים לטמא את ידיהם.

הבישופים לא היו טיפשים. הם ידעו שחייבים בנקאות בשביל התפתחות כלכלית, ועל מנת לעסוק בבנקאות, צריך לקחת ריבית , אחרת – אין צמיחה והכלכלה אינה מתקדמת. מישהו חייב להלוות כספים. והמישהו הזה, החליטו הבישופים, יהיו היהודים.

הלוואת כספים הייתה עבודה מסוכנת מאוד, מסיבה אחת - היא עוררה המון טינה. אחרי הכול, מי אוהב להחזיר הלוואות?

ומה קרה אם האציל או הבישוף המקומי החליטו שלא להחזיר את ההלוואה? פשוט מאוד – הוא היה מאשים את היהודי בעשיית מעשה נורא – כמו הריגת תינוק נוצרי. כך הוא יכול היה להפר את התחייבויותיו, להחרים את כל הרכוש היהודי, ואז לגרש, ואפילו להרוג, את היהודים עצמם.

והדבר חזר על עצמו שוב ושוב.

יש שינסו לטעון, שמקצוע הלוואת הכספים היהודי גרם לתגובות אלה, והוא זה שאחראי לכמות ניכרת של אנטישמיות. זהו מיתוס מוחלט. באותו זמן, היהודים גבו שיעור ריבית של 45% על הלוואותיהם. ועל אף שזה עלול להישמע גבוה בקנה המידה של ימינו, צריך לקחת בחשבון, שהלומברדים – הבנקאים האיטלקים הנוצרים, שחיו מתחת לאפו של הוותיקן – דרשו שיעורי ריבית בגובה של 250%! אם כן, אנו רואים, שכללי הלוואת הכספים הלומברדיים, היו פי כמה גרועים יותר, ובכל זאת, אף אחד לא התנכל לבנקאי משפחת לומברד.

רדיפות אחר יהודים, מצד שני, לא ידעו גבולות.

עלילת דם

קרוב לבלתי אפשרי להסביר, את ההאשמה שיוחסה ליהודים באותה תקופה. יהודים נרדפו לא רק בשל היותם "רוצחיו של ישו", אלא גם בשל היותם "רוצחי תינוקות".

האשמה ראשונה כזאת – הידועה היטב כ"עלילת הדם" – עלתה בשנת 1144 בנורוויץ', אנגליה. שם הואשמו היהודים בחטיפת תינוק נוצרי ומיצוי כל דמו. ההאשמה הפכה לכל כך פופולארית, שהיא שטפה את אירופה במגוון צורות – ואז התפשטה גם לחלקים אחרים של העולם.

לשם מה היו היהודים זקוקים לדם על פי דעתם של הנוצרים? כמו במבחן אמריקאי – "בחר בתשובה הנכונה ביותר מבין האפשרויות הבאות":

א. היהודים סובלים מטחורים כעונש על כך שהרגו את ישו, ושתיית דם הייתה התרופה הטובה ביותר לטחורים באותה תקופה.

ב. כל הגברים היהודים מקבלים וסת, ולכן הם זקוקים לעירוי דם חודשי.

ג. גברים יהודים כשהם נימולים, מאבדים כל כך הרבה דם בגלל תהליך הניתוח, שהם זקוקים לדם של תינוקות.

ד. זהו מרכיב חשוב במצה ולכן בסמוך לפסח, מידי שנה, היהודים זקוקים לאספקה גדולה של דם.

ה. כל התשובות הנ"ל נכונות.

כמובן, התשובה הנכונה היא, ה, כל התשובות נכונות.

זהו שיעור חשוב מאוד באנטישמיות. לא משנה מה תגיד על היהודים – אנשים יאמינו לזה.

כמה אירוני, שדווקא היהודים, שאסורים על פי ההלכה היהודית באכילת דם (בשר כשר מודח ונמלח היטב על מנת להרחיק ממנו שאריות דם), הם אלה שהואשמו בשתיית דם.

כאשר הכומר אומר מיסה על לחם ויין, הופכים פריטים אלה באופן מיסטי לבשרו ודמו של ישו.

עלילת הדם נשמעת אפילו פחות הגיונית, כשלוקחים בחשבון שבמאה ה-13 אימצה הכנסייה את 'תורת ההמרה'. זהו רעיון מיסטי, שעל פיו כאשר הכומר אומר מיסה על לחם ויין, הופכים פריטים אלה באופן מיסטי, לבשרו ודמו של ישו. נוצרים שאוכלים את ה'לחם הקדוש' ושותים את היין, אוכלים כביכול באופן מיסטי, את בשרו של ישו ושותים את דמו.

אירוני שהעולם הנוצרי, בעודו מאמץ כמנהג את "שתיית דמו של ישו", מאשים את היהודים – שאסורים בשתיית דם – באותו פשע מבחיל ושקרי לחלוטין.

אבל אז ההאשמה הפכה אפילו למטורפת יותר. החל בשוויצריה ובגרמניה במאה השלוש עשרה, הואשמו יהודים בחטיפת הלחם הקדוש מהכנסיות, כדי לענות אותו.

מסמכים מימי הביניים מתארים סיפורים, כיצד יהודי (שבדרך כלל נקרא אברהם) גונב 'לחם קדוש' מהכנסייה, תוקע בו סכין, ודם מתחיל לזרום ממנו. ואז הוא חותך אותו לחתיכות ושולח אותן ליהודים שונים שמתעללים בהן.

זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא העובדה, שאלפי יהודים נרצחו כתוצאה מסיפורים כאלה. לדוגמא, כל קהילת ברליץ, שליד ברלין בגרמניה, נשרפה חיים, באשמת התעללות ב'לחם הקדוש'!

מיסים יהודיים

במהלך אותו זמן, היהודים נדחקו הן מבחינה פיזית – הוכו, נשרפו ונחטפו. והן מבחינה כלכלית – נשדדו, נבזזו ונדרשו לשלם מיסים כמעט עד מוות. אכן, כספם הייה אחת הסיבות שבשלה הסכימו לסבול אותם בכלל. יהודים היו מקור טוב של הכנסות לכתר ונגבו מהם מסי ענישה מיוחדים – "מיסים יהודיים".

מאוחר יותר נראה בגרמניה, שבתקופה מסוימת היו מוטלים על היהודים 38 סוגי מיסים מיוחדים. היה מס על תינוק שנולד, מס למת, מס לחבישת כיפה, מס לנישואין, מס לברית, מס לקניית נרות שבת ומס פטור מהצבא הגרמני (שבו ממילא לא היה יהודי יכול לשרת, בגלל יהדותו). ולבסוף, לאחר שרוקנו את היהודים מכל כספם – גרשו אותם.

היהודים גורשו מאנגליה, ולא הורשו לשוב אליה במשך כמעט ארבע מאות שנה.

זה מה שקרה באנגליה, שבה מיסוי כבד על אוכלוסייה יהודית בת 5,000 איש, היווה 20% מהכנסות הכתר.

בשנת 1290 – בתשעה באב, התאריך בו הוחרבו שני בתי המקדש, היום הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית – היהודים גורשו מאנגליה, ולא הורשו לשוב אליה במשך כמעט ארבע מאות שנה.

מדינות אחרות ימהרו לבוא בעקבותיה, אבל קודם לכך יגיע שלב נוסף ברדיפות היהודים.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן