לגעת ולאכול
בראשית (בראשית א:א-ו:ח )
פרשת בראשית מתארת את הסיפור הידוע על אדם וחווה, שאכלו מפרי עץ הדעת בגן-עדן. האירוע הזה באמת מזעזע, בהתחשב בעובדה שהאדם הראשון שמע את המצווה שלא לאכול את הפרי, ישירות מן האלוקים. ובכן, מה השתבש?
ה' אמר לאדם: "ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו". אבל האדם הראשון רצה לנקוט אמצעי זהירות יתרים, ולכן כאשר דיווח לחווה על הציווי, הוא אמר לה גם לא לגעת בעץ.
הנחש השתמש בשינוי הזה כבסיס למזימה הערמומית שלו. הוא שאל את חווה – "מה הסיפור עם העץ הזה?" ועל כך השיבה חווה, שהאלוקים אמר לא לאכול ממנו וגם לא לגעת בו.
בנקודה זו, כפי שאומר המדרש, דחף הנחש את חווה אל העץ ואמר לה – "רואה? נגעת בעץ ולא קרה לך כלום!" חווה נבוכה, והנחש מנצל זאת להנחתת מכת המוות ואומר: "אלוקים אמר לכם להתרחק מהעץ רק כדי לשמור על מעמדו. את יודעת מאין הייתה לאלוקים היכולת לברוא את העולם? מזה שהוא אכל מפרי עץ הדעת! עכשיו את מבינה למה הוא רוצה שכל האחרים יתרחקו ממנו!"
"אבל", ממשיך הנחש, "את נגעת בו... ושום דבר לא קרה! אז תמשיכי הלאה וגם תאכלי ממנו!"
חווה אכלה, ועד היום אנחנו חשים בתוצאות.
עכשיו, בואו ננתח את רצף ההתרחשויות הזה. העובדה שהאדם הראשון אסר על חווה לגעת בעץ הייתה אמצעי זהירות, שבא למנוע את הסכנה שסימל העץ. העירייה בונה גדרות סביב בורות מסוכנים, אז למה לא לבנות גדר כדי למנוע הפרה של דברי ה'?
אבל טעותו של אדם הראשון הייתה בכך שהוא לא מסר לחווה את ההבדל הברור בין מצוות האלוקים, לבין גדר הביטחון של האדם.
זו הסיבה שלאורך ההיסטוריה היהודית כולה, התאמצו חכמינו רבות לעשות בקביעות את ההבחנה בין מצוות התורה לבין מצוות הרבנים (מצוות דאורייתא לעומת מצוות דרבנן). טעותו הפטאלית של אדם הראשון הייתה בכך שלא הדגיש בבירור את השוני הזה.