יחסים דו-ערכיים בפרשה של עימותים
וישלח (בראשית לב:ד-לו:מד )
"ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו"(בראשית לג, ד)
השבוע נקרא פרשה מרתקת ביותר, עמוסה בפעולה. המאורעות המתוארים בפרקיה, רוויי מתח ומתחוללים בקצב מהיר ונחרץ.
בתחילתה, אנו פוגשים ביעקב, השב לארץ אחרי עשרים שנות שהות בחו"ל. הוא מתקרב אל גבולה עם משפחתו הענפה ורכושו הרב. אולם, החרדה ממלאה את לבו ולא החדווה. יעקב ידע, כי עשיו עדיין זועם. חלום הנקמה על הברכות, שנלקחו ממנו בערמה, טרם נגוז. הוא הניח, שעשיו, ללא ספק, "מחכה לו", אי שם ליד הגבול, כדי "לסגור חשבון". ויעקב חשש, חשש מאוד מפני תוצאותיו של העימות בין שניהם. עימות, הקרב והולך, ושהשלכותיו הרוחניות והמעשיות עלולות להיות הרות אסון.
ואם לא די במתח הנפשי שבו היה שרוי, נחתה עליו ערב הפגישה טראומה נוספת. הוא הותקף על ידי איש מסתורי, שהתנפל עליו פתאום בחשכת הליל.
ועוד בפרשה: תיאור מעשה חטיפה ואונס של בת יעקב; החזקתה כבת ערובה; ניהול מו"מ עם החוטפים ושחרור אלים בסופו. שחרור, שהושג הודות לפעולה צבאית מהירה, תוך הונאת החוטפים ושפך דם רב. זהו סיפור קדום, התפור ממש לפי אמות המידה של המאה ה-20. בסופו מתגלה ויכוח בין יעקב לבין בניו "מיחידת החילוץ" - שמעון ולוי - על מוסר הלחימה על ההצדקה שבהיקף הפעולה (שם פרק לד).
אלו בעיקר הם תכני פרשתנו. אנו נסקור בעיוננו זה את רגע הפגישה בין שני האחים.
סיום מפתיע
הם נפגשו, האחים, שתהום כה עמוקה כרויה ביניהם. יעקב, שכאמור חשש מפני פגישה זו, הקדים ושלח אליו משלחות פיוס עמוסות מתנות ("ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו?" - בראשית לב, יג. עיין שם פירוט המתנות). גם התפלל לפני האלוקים, שישמרהו מפני חרבו של זה ("הצילני נא מיד אחי? כי ירא אנכי אתו" - שם, יא). ולאור דברי המדרש, אף התכונן למאבק מזויין אם עשיו, הקרב ובא בראש ארבע מאות לוחמים, יכפה עליו את המאבק.
והנה - נפגשו. לאיטם התקרבו זה לעבר זה. והמפתיע התחולל:
"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" (שם לג, ד).
רבות נאמר ונכתב על פסוק זה, ועל המפנה הדרמטי שהתרחש בו. רבות נחקר מובנם של חיבוקים ונשיקות אלו, ונעשו ניסיונות לרדת לעומקם, למסתתר מאחוריהם. האומנם היו בהם הפלת מחיצות האיבה והכרזת "לא עוד מלחמה", או שמא אינם, אלא מעשה הונאה, הבא להרדים את יעקב ולפגום בערנותו, לבל יחשוש ממזימות אחיו?
שתי האפשרויות כאחת, מצאו את ביטויין בדברי חז"ל:
"ויש שדרשו? לומר, שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע: עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו" (רש"י לג, ד בשם הספרי).
מחלוקת חכמים. מחלוקת, המנסה לחשוף את צפונות הלב, החבויים מתחת לאיתותי השלום הללו.
אכן, מחלוקת זו הינה - כמקשה אחת - הערכת מצב נכונה. היא מורה לנו על היחס האמביוולנטי של עשיו כלפי יעקב. יחס, הנע בין רצון להשמיד ולהרוג מתוך שנאה כבושה, לבין הכרה בעליונותו הרוחנית והמוסרית של האח הצעיר. עליונות הטומנת בחובה ברכה לכל, גם לו עצמו - לעשיו הבכור. הפסוק מותיר אותנו במכוון בערפל בנקודה זו, כדי שלא ניחפז בהסקת מסקנות לגבי מהות הקירבה, שהתגלתה ברגע הפגישה. שכן, הכל טמון בה. גם הונאה, גם רצון להרדים, גם רגע של רחמים אמיתיים, וגם רגע של פיוס. כן, זוהי הדו ערכיות במלוא הדרה, השולטת מאז ביחסי יעקב-עשיו. מאז ועד היום.
"מאז ועד היום" - הוא המסר החשוב ביותר של פרשתנו:
"? ויש בה (בפרשה) עוד רמז לדורות: כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשיו" (רמב"ן, רבי משה בן נחמן, מגדולי הפרשנים - 1195-1270 - בתחילת פרשת וישלח).
ציר הפרשה אינו סובב רק על הפגישה הפרטית של יעקב ועשיו. אין היא רק בבואה לנפתולי יחסיהם האישיים. פרשה זו היא דגם, אב טיפוס לכל אחד מאלפי "המפגשים" בין "יעקב" ו"עשיו" שבהיסטוריה (עמי אירופה מייצגים בתפישת חז"ל את צאצאי עשיו). "מפגשים", שהדו-ערכיות והחשדנות שלטה בהם, ועם רגעי החסד, החיבוקים והנשיקות, שהיו לפרקים שזורים בהם, הרי הצמיחה תוצאות נוראות. חקוקים הדברים בתולדות עמנו ובולטים היטב גם בימינו. ימינו ממש.