"ויגש אליו יהודה ויאמר"
(בראשית מד, יח)

המפגש, בפתח הפרשה, היה רווי מתח. הוא העלה לשיא את "התעללות" יוסף באחיו. בכל מעשיו עד כה, חתר יוסף אל רגע זה. המתחולל עתה, הוא המבחן שהחליט לכפות עליהם, טרם יגלה להם את זהותו האמיתית. שני הצדדים, במיוחד יהודה ויוסף, התעלו בהתנצחות זו אל המיטב שבאישיותם. ואנו, על יהודה נספר.

תמונת המצב ברגע העימות היתה כדלהלן:

מושל זועם על גניבת הגביע. אנשי יוסף, רדפו אחרי האחים והאשימום בפשע. הללו, דחו על הסף את האשמה ובמו פיהם קבעו את דין הגנב אם ימצא:

"אשר ימצא אתו מעבדיך... ומת" (בראשית מד, ט).

כה בטוחים היו בצדקתם. אולם, לחרדתם הגדולה היה "הגנב" בנימין, צעיר האחים (שלא ידע כי בפקודת יוסף הוטמן הגביע באמתחתו).

האחים הובלו אחר כבוד אל ארמון המושל שפסק כי "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא והיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" (שם, יז).

האחים עמדו הלומי רעם. העונש היה כבד מנשוא. הם הבטיחו לאב הזקן, שמאן לשלוח את בנימין מצרימה, כי ישיבהו בכל מחיר. במיוחד, הגדיל יהודה, שאמר:

"אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו... וחטאתי לך כל הימים" (שם מג ט).

עתה, עמדו חפויי ראש לפני המושל, בלא מוצא מן הסבך אליו נקלעו. ויהודה, שאחריותו היתה רבה ביותר, נטל את יוזמת הפעולה לידיו:

"ויגש אליו יהודה ויאמר"

"רבי יהודה אומר:" הגשה למלחמה... רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס." (מדרש רבה בראשית צג, ו).

יהודה החליט להלחם. להלחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של האחרון הוכחה.

יהודה החליט להלחם. להלחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של האחרון הוכחה. הכל תלוי עתה במוצא פיו. הוא פתח בנאום ארוך, הארוך ביותר בספר בראשית, נאום, שכולו פיוס וניסיון להבקיע מבעד למעטה הקשיחות אל לבו של האיש. יהודה פתח בסיפור השתלשלות המאורעות עד רגע זה. הוא סקר את התנהגות המושל איתם, את חשדותיו והתנכלויותיו (פסוקים יח-כט). לאחר מכן החל, בתיאור העלול לקרות עתה. את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן - המתאבל עדיין על בנו יוסף שנעלם - אם גם בנה השני של רחל לא ישוב לביתו (פסוקים ל-לב). ולבסוף, מציע יהודה למושל את ההצעה הבאה:

"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו" (שם, לג).

זו נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם, אם בתמורה ישוחרר אחיו הקטון. וזאת, למרות שלכאורה הוכח פשע בנימין, ובמקרה כזה נקי יהודה מהבטחתו.

אכן, המדרש הסוקר את כל שלבי חייו של יהודה, רואה במעשהו זה את הפיסגה. היתה זו נכונות לשאת בסבל האיום של העבדות, במשטר בו הכלב היה חשוב מן העבד, סבל, לא ליום אחד בלבד, כי אם לכל החיים. סבל של יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה. כשאיש אפילו לא יראה אותו, ולא יהיה מי שיעריך הקרבה זו מצידו.

יוסף ראה, יוסף שמע ויוסף הבין:

האחים מכירים עתה בכל נימי נפשם שחטאו במוכרם אותו לעבד לפני שנים רבות. יהודה, המוכן עתה למסור את נפשו (וקשה מסירות נפש זו אף מן הנכונות למות) למען חירות בנימין - הוא ההוכחה לכך. עתה יתגלה לפניהם. הגיעה העת שיבינו מדוע נהג איתם כך ובא עליהם בעלילות.

נספח היסטורי לפרשה: באותו מעד נכרתה ברית אחים בין יהודה ובנימין. ברית, שעמדה במבחן קורות הימים, עד ימינו. נחלתו של שבט בנימין שכנה בסמוך לנחלת שבט יהודה. כאשר קרעו עצמם עשרת השבטים ממלכות בית דוד והקימו את מלכות ישראל בשומרון - נשאר רק בנימין נאמן למלכות שבט יהודה. עשרת השבטים גלו ונעלמו. העם היהודי כיום מוצאו בעיקר משני שבטים אלו שהרגע ההוא, בארמון יוסף, כרך את גורלם יחד - לנצח.

בדלנות בארץ גושן

בפרשה מתוארים מפגשים נוספים. ביניהם מושכת את תשומת הלב, פגישת בני יעקב עם המלך פרעה. הם התייצבו לפניו אחרי רדת המשפחה כולה מצרימה, בבואה להסתופף בצל האח האובד שעלה לגדולה.

יוסף תידרך את אחיו לקראת הפגישה ולימדם מה להשמיע באוזני המלך:

"ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו... בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (שם מו, לד).

המתבונן בכתובים חש, כי יוסף ביקש להרחיקם מארמון המלך, מעיר הבירה ומסביבתה. מלכתחילה, הפנה אותם אל ארץ גושן השוכנת בקצה האימפריה המצרית. והשאלה היא, מדוע? מדוע הוא עצמו לא העניק להם מעמד מכובד יותר? למה לא הציע להם, כמתבקש, משרות ממשלתיות מכובדות? איש מהם לא מונה לא לשר ולא לסגן שר, אף לא למנכ"ל כלשהו. זאת ועוד, כדי שגם פרעה לא יתלהב יתר על המידה למראה אחיו, הביא יוסף לפגישה את "מקצה אחיו" (שם מז, ב) וכפירושו של רש"י: "מן הפחותים שבהם לגבורה", לבל יעוררו רושם והדר בהופעתם. יוסף אף מדגיש, חזור והדגש, את עובדת היותם "רועי צאן". רעיון, המעורר חלחלה ובוז בלב המצרי באשר הוא מצרי, שהשה הוא אחד מאלוהיו.

מדוע נהג כך? שעה שמשפחת הגרים זקוקה לאהדת הסביבה החדשה?

אולם, בפעילותו למען השגת שתי המטרות הללו: היתר מגורים בארץ גושן ורישיון להתעסקות ברעיית צאן - מתגלה יוסף כמנהיג רב השראה הצופה, במבט פסיכולוגי מעמיק, אל נבכי עתיד עמו.

יוסף הקים, למעשה, את הגיטו היהודי הראשון. הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. חששו הכבד היה, כי אם תתערה המשפחה בערי מצרים, תביא התערות זו להשתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קיצו של עם ישראל יבוא עליו, עוד בטרם צעד את צעדיו הראשונים על במת העמים. החיים במרוכז, בארץ גושן, מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, הנאמן יותר למסורת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

אך, כלום טובה היא הבדלנות? בינתיים, לפחות, הינה הכרח שלא יגונה.

"כל עוד לא העיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שאומות הקימו, שמרו על ישראל מני הדבקות בשחיתות האנשים, שבקרבם התהלכו מאות בשנים" (רש"ר הירש, בפירושו לפסוק).

גם הדגשת מקצועם כרועי צאן משתלב במטרה זו של יוסף:

"משום כך מבליט הוא כאן מיד את הצד שיעודד את סלידת מצרים, מתוך כוונה ברורה, שעל ידי כך יוקצה להם מקום מיוחד למגוריהם" (שם).

הנה כי כן, תכנן יוסף את שימור העם, גם על הבוז והשנאה שירחש כלפיו המצרי.

אולם, יש לרעיית הצאן גם היבטים מוסריים, חיובים. יוסף היה מעוניין שאחיו יתמידו בהתעסקות זו, לא רק בעטיים של הרווחים הכלכליים כרועי צאן בלעדיים במצרים, כי אם בעיקר משום ההשפעה החיובית הברוכה, שתהיה למקצוע זה על אופיו של העם, המתחיל עתה לצמוח ולהתגבש.

"והטעם כדי שיתרחקו מן היישוב. לפי שהרבה עבירות נמשכות בסיבת חברת בני אדם, כגון רכילות, לשון הרע, שבועת שקר, גילוי עריות, גזל וחמס" (רבינו בחיי).

היינו, החיים בחיק הטבע מעניקים אפשרות טובה ביותר להתעלות נפשית ולהתרחק מחטא. רועי הצאן, בכוחם להתבודד במחשבתם, התבודדות שהינה תנאי לנבואה. שמות זוהרים בשמי הנבואה, כאליהו ואלישע, ידעו את ברכותיה הגדולות של התבודדות במדבר. ומצאנו כי משה ודוד היו רועי צאן, ומאחרי הצאן נלקחו אל ההנהגה.

זאת ועוד, מדגישים הפרשנים, החיים העירוניים כרוכים בבקשת מותרות, ואילו פני יוסף מופנים אל עתיד העם. על כן, רצה לבססו על סגנון חיים פשוט וטהור. בנוסף, מטביעה מלאכה זו בלב הרועים גם את מידת הרחמנות. והמרחם על הצאן ירחם גם על בני אדם.

אלו שניים ממפגשי פרשה זו. מפגשים מן הסוג המקראי.