רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

נישואין

תקשורת בנישואין: מה עניין רוטב אצל פסטה?

כ״א באדר ה׳תשס״ז כ״א באדר ה׳תשס״ז 11/03/2007 | מאת רנית אברמוביץ

מריבות רבות וקצרים בתקשורת בין זוגות נשואים (ולא רק) ניתן לסכם באותן המילים: היא מדברת על רוטב והוא על פסטה – או להיפך אם תרצו.

הייתה זו הקנייה הראשונה שלנו בסופר לאחר הנישואין. שלפתי מהמדף חבילת ספגטי דק-דק כמו שאני אוהבת.

"מה זה?" שאל בעלי הטרי.

"ספגטי". עניתי לתומי, "אני מאוד אוהבת ספגטי".

"אז אם כבר תקני מקרונים".

"מה ההבדל?"

"במקרונים יש חור. זה הכי טעים. אני אוהב מקרונים, אבל רק כמו שאמא שלי מכינה. אם עושים את זה אחרת, זה ממש מגעיל אותי".

"איך אני יכולה לעשות אוכל בדיוק כמו של אמא שלך?" תהיתי בקול.

"מה הבעיה, תשאלי אותה".

החזרתי את הספגטי למקומו. למרות שהידע הגסטרונומי שלי היה מוגבל מאוד (וכלל קניידלאך, לחם מטוגן, חביתה, צ'יפס וספגטי ברוטב פיקנטי), בכל זאת הייתה לי תובנה חד משמעית שאין סיכוי ששתי נשים שונות יצליחו להכין אוכל באותו הטעם. גם אם יבשלו באותו מטבח, באותם סירים ועל פי אותם מתכונים, איכשהו זה תמיד יצא אחרת.

שנה שלמה הצלחתי להתאפק, עד שיום אחד בא לי מאוד לאכול ספגטי. יהיה מה שיהיה! החלטתי, 'ירצה יאכל, לא ירצה... אני אוכל!' יצאתי למכולת וקניתי חבילת מקרונים עם חור.

כשבעלי חזר הביתה חיכתה לו על השולחן קערה מהבילה של מקרונים ברוטב פיקנטי. תוך שניות מועטות הוא שקע בה 'רובו ככולו' – וביקש עוד. גם אני נהניתי מהארוחה (למרות שלא הצלחתי למשוך במציצה את הארוך ארוך הזה לתוך הפה, החור הורס את הוואקום), אבל תמיהתי גברה.

"אתה... אוהב את זה?" שאלתי בהיסוס.

"כן. את לא רואה".

"אבל חשבתי ש..."

"זה בדיוק כמו של אמא שלי!"

עד כאן! הוא עבר ברמיסה גסה את הגבול.

"בדיוק כמו של אמא שלך?! תגיד לי, על מה אתה מדבר?! לאמא שלך אין שום תבלינים חוץ מסוכר מלח ופלפל..."

"לא נכון", הוא ניסה למחות בשפה רפה.

"כן נכון, ראיתי! ושלא נדבר על שום. אמא שלך בחיים לא תיתן לשום לעבור את סף הבית (חוץ מאולי בתור סגולה נגד עין הרע), ובטח שלא תכניס אותו לתוך האוכל. אז למה אתה סתם אומר?!"

חודשי ההתאפקות שלי גלשו מתמיהה סתמית לכעס – רציתי תשובה, ומייד!

"התכוונתי למקרונים", ענה בעלי בחיוך משועשע. "המקרונים. הם לא דביקים כמו בצבא. הם מבושלים בדיוק כמו שצריך".

שנה אני מדברת על הרוטב והוא על הפסטה – אוף!

דוגמאות מהחיים

אמנם אני לא יועצת לענייני נישואין, אך בכל זאת נראה לי שמריבות רבות בין זוגות נשואים (ולא רק) ניתן לסכם באותן מילים, היא מדברת על רוטב והוא על פסטה – או להיפך אם תרצו.

עופר וצביה יושבים יחד לארוחת הערב.

"נו," שואלת צביה, "מה מספר החבר שלך. איך זה להיות נשוי?"

"הוא מה-זה-מבסוט", עונה לה עופר. "תשמעי, הוא מצא אישה משהו משהו. הוא מספר שהיא מבשלת מצוין, ואת יודעת שיש לה יופי של משרה במשרד ההוא, ולפי מה שהוא אומר היא גם זריזה ובעלת חוש אסתטי מיוחד..."

"יופי", עונה צביה במנגינה שנשמעת יותר כמו 'לך לעזאז...!'

עופר לא בטוח אם הוא שמע טוב – "מממה אמרת?" הוא מגמגם בעדינות.

"אמרתי, יופי!" בנעימת סוף פסוק. נקודה. נא להחליף נושא. תודה!

אז מה קרה? פשוט מאוד. עופר שמח בשמחת חברו, אבל צביה חושבת שהוא עורך השוואות. אולי הוא לא מרוצה מהמשרה שלה, או מהבישול שלה, או אולי מהחוש האסתטי שלה...

כמו שאמרתי – רוטב ופסטה.

זה קורה גם בצד השני.

דקלה מספרת לתומר בהתלהבות על המיני-וואן שאחיה קנה.

"הוא גדול, יש בו מיזוג ומקום לעשרה איש..."

תומר לא מגלה התלהבות, בלשון המעטה. "אז מה את רוצה, שגם אני אקנה כזה?! ומה עוד? שום דבר לא מספיק לך, את תמיד רוצה יותר!"

דקלה נפגעת עד עמקי נשמתה. "בסך הכל רציתי להגיד", היא בקושי מצליחה לשלוט בדמעות, "שעכשיו יש להם ברכב מספיק מקום גם בשבילנו, ושאולי נוכל לצאת יחד איתם לטיול בחופש..."

הוא מתכוון להחמיא לה על ארוחה טעימה במיוחד, והיא חושבת שהוא רומז לה שעד עכשיו לא הצליחה לקלוע לטעמו. היא מודה לו על משהו שתיקן, והוא מחפש את ה"אבל" בסוף המשפט שיבהיר לו סוף-סוף מה עוד היא רוצה.

השוני בין המינים

ספרי ההדרכה לזוגות נשואים מזהירים אותנו שוב ושוב – גברים ונשים שונים זה מזה. בדרך כלל גברים חושבים בצורה מעשית ונשים בצורה רגשית. גברים מדברים כדי למסור או לקבל מידע, ונשים כדי ליצור קשר. גברים זקוקים להערכה ונשים להבנה. שניהם זקוקים לאהבה, אבל כל אחד מחפש ביטויים שונים שלה. אישה רוצה לשמוע תודה כדי להרגיש ששמים אליה לב. גבר רוצה תודה כי 'מגיע לו' (טוב, בסדר, אצלכם זה בדיוק להיפך – העיקר העיקרון). גבר חושב פסטה ואישה חושבת רוטב.

רגע לפני שאנחנו משיבים מלחמה שערה, כדאי מאוד לברר אם הייתה כאן בכלל הזמנה לדו-קרב

אני לא יודעת אם באמת אפשר למנוע אי הבנות כאלה, אבל ודאי וודאי שניתן למעט ולמזער את השפעתן הרעה. קודם כל, אנחנו צריכים להבין ולהפנים שאנחנו חושבים שונה ומתנהגים שונה. כדאי לפתוח ספר שעוסק בנושא ולקבל קצת פרספקטיבה במה גברים ונשים שונים זה מזה, וכיצד השוני ביניהם בא לידי ביטוי.

כאשר אנחנו בוחרים מה לעשות או להגיד, כדאי מאוד שניקח בחשבון את תכונותיו הייחודיות של הצד השני, כדי להימנע מלפגוע בלי צורך בבן/בת הזוג. לא חבל לדרוך על מוקשים שמישהו אחר כבר גילה?

ומעל לכל – הרשו לי להניח שבדרך כלל בני זוג לא מנסים לפגוע זה בזה בכוונה (אם הם כן, אז כדאי מאוד שיפנו לייעוץ לפני הפיצוץ), ולכן, זה בדיוק המקום להשתמש בכלל המוכר של חז"ל: "הווי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א,ו). רגע לפני שאנחנו מתקיפים, רגע לפני שאנחנו משיבים מלחמה שערה, כדאי מאוד לברר אם הייתה כאן בכלל הזמנה לדו-קרב, או אולי בסך הכל חוסר הבנה.

הרבה יותר נחמד לאכול את הפסטה (הלא דביקה) עם הרוטב (הפיקנטי), מאשר להטיח אותה בפניו של בן/בת הזוג – תגידו אתם, לא חראם?

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן