פרשת השבוע הזה מפרטת את מידותיהם המדויקות של המשכן וכֵליו. בדיוק כמו שכאשר אנחנו בונים משהו עלינו לוודא שמידותיו מדויקות – לא גבוה מדי או נמוך מדי, רחב או צר, גדול או קטן – כך גם כאשר אנחנו בונים את עצמנו. המילה 'מידות' מתייחסת גם לטווח הנרחב של כל אחת מתכונות האופי שלנו (כגון הטווח בין להיות קל דעת לכבד-ראש, בין איטי לנחפז, בין קמצן לפזרן וכד'). חכמינו אומרים שהאדם מגיע להצלחה ולאושר, כאשר אינו נוקט דרך קיצונית לכיוון זה או אחר, אלא שומר שמידותיו תהיינה מאוזנות ונכונות.

בסיפורנו השבוע, ילד לומד על השמחה המיוחדת שיכול להביא האיזון.

אם הקורקינט החדש של ירמי נראה טוב בחנות שבה קנו אותו הוריו, הוא נראה פי עשר יותר טוב עכשיו, כשהוא גולש עליו במהירות במורד הרחוב, והברק המתכתי שלו מבהיק בשמש אחר-הצהריים.

"הי ירמי, זה מגניב!" קרא גיא, החבר שלו, כשירמי גלש לעברו במהירות. "אפשר סיבוב?"

ירמי האט מספיק כדי לחייך ולהגיד, "מצטער, אבל לא!" הוא חיכה המון זמן לקבל את הקורקינט הזה, ורצה להפיק ממנו את מקסימום ההנאה האפשרית, לכן לא התכוון לתת לאף אחד אחר להשתמש בו.

הסצנה חזרה על עצמה שוב ושוב, כשירמי דהר ברחבי השכונה. כל אחד מהחברים ביקש ממנו סיבוב וכולם קיבלו את אותה תשובה ברורה: לא!

לא עבר זמן רב עד שהחברים קלטו את הרמז הלא-כל-כך שקוף, והפסיקו לבקש. עכשיו המדרכה כולה הייתה פנויה לירמי לבדו, כדי לטוס וליהנות מהגלגלים החדשים שלו. הבעיה היחידה הייתה – שהוא לא נהנה מעצמו.

'אולי זה לא בסדר לא לתת גם לאחרים.' הוא חשב בזמן שנסע. 'אם ילד אחר היה מקבל אותו ולא אני, הייתי רוצה שהוא ירשה לי להשתמש בו'. השמש התחילה לשקוע וירמי היה צריך לחזור הביתה. הוא החליט שהחל ממחר, הוא ישתף את חבריו ב"אוצר" שלו.

למחרת, לא עבר זמן רב עד שילדי השכונה קלטו את מהפך-הלב של ירמי. תוך זמן קצר התייצב תור ארוך ליד הכניסה לביתו, וברגע שילד אחד סיים להקיף את השכונה, יצא ילד אחר לדרך. כל אחד מילדי השכונה זכה לרכוב באותו יום על הקורקינט – כל אחד, חוץ מירמי.

למרות שירמי התאמץ לשמור על חיוך, הוא הרגיש שבפנים הוא הולך להתפוצץ. הוא היה בטוח שהוויתור יגרום לו להרגיש טוב, אבל הוא לא. וזה בכלל לא היה יותר מוצלח ממה שהיה אתמול כשלא נתן לאף אחד! אז מה הוא אמור לעשות?

למחרת, כשחזר ירמי הביתה מבית הספר, הוא עדיין התלבט בשאלה הזאת, ואז נתנה לו אמו כוס שוקו חם, תוצרת בית.

"ירמי, תראה מה הכנתי לך", היא חייכה והושיטה לו את הכוס.

"תודה אמא. כבר שמת סוכר?"

"בוודאי, שתי כפיות - בדיוק כמו שאתה אוהב. לא פחות ו..."

"...לא יותר!" השלים ירמי את המשפט וצחק. הוא לגם מהכוס ולפתע אורו עיניו! שם, בתוך הספל שלו, הייתה מונחת התשובה שחיפש. הוא שתה במהירות את השוקו ורץ למחסן להוציא את משם את הקורקינט. הפעם, גם הוא וגם הילדים האחרים ייהנו.

"תודה על הסיבוב!" חייך גיא והחזיר לירמי את הקורקינט.

בני היה הבא התור, אבל היום הוא ידע שהוא צריך לחכות. ירמי עלה על הקורקינט ויצא לדרך. הוא סיכם עם חבריו שבין ילד לילד, הוא עצמו יעשה סיבוב.

ואז, כשהוא דוהר להנאתו, ירמי נהנה באמת מהרכיבה; וגם מההבנה, שהדרך הטובה ביותר לשמח גם את עצמו וגם את האחרים, היא לא להקצין לשום צד, אלא לעשות את הדברים במידה – לא פחות מדי ולא יותר מדי.

גילאים 3-5
ש. איך הרגיש ירמי בשתי הפעמים הראשונות שבהן יצא עם הקורקינט?
ת. הוא לא נהנה – בפעם הראשונה כי לא ויתר לאף אחד, ובפעם השנייה משום שויתר יותר מדי.

ש. ואיך הוא הרגיש בסוף?
ת. הוא שמח, כי הוא ויתר על הקורקינט לאחרים, אבל לא יותר מדי כדי שגם הוא יוכל ליהנות ממנו.

גילאים 6-9
ש: איזה לקח למד ירמי מהקורקינט החדש שלו?
ת: כשהוא ראה שהוא לא נהנה משמירת הקורקינט רק לעצמו, הוא חשב שאם יפעל להפך הוא ירגיש טוב יותר. בסוף הוא הבין ששמירה על דרך האמצע – לא להתקמצן יותר מדי ולא לוותר יותר מדי – היא זאת שגרמה לו להרגיש הכי טוב עם עצמו.

ש: מדוע לדעתך זה גרם לו להרגיש הכי טוב?
ת: כשאדם מתנהג בדרך קיצונית הוא מאבד את האיזון שלו ולכן מרגיש שמשהו חסר. ה' נתן לכל אחד מאיתנו תכונות ומידות הטבועות בנפשנו בצורה בריאה, והוא יודע שנרגיש הכי טוב כשנשתמש בהן בדרך שקולה וממוצעת.

גילאים 10 ומעלה
ש: מה אדם יכול לעשות כדי 'להתאזן', אם הוא מגלה שאחת ממידותיו נוטה לקיצוניות?
ת: כמו בכל מאזניים שאינם מאוזנים, הדרך להביא אותם לאיזון היא להטות את הכף לצד השני. כלומר, להתנהג יותר בכיוון המנוגד של המידה לתקופה קצרה, עד שמגיעים למידה האמצעית הבריאה. לדוגמא, מישהו שיודע שהוא בלגניסט, יכול להתאמץ לשמור על הדברים שלו סופר-מאורגנים במשך שבוע או יותר, ולבדוק אם זה עוזר לו להגיע אל המידה האמצעית.

ש: האם יש תכונות שבהן צריך לנהוג בקיצוניות? אם כן, אילו הן?
ת: חז"ל מלמדים שכשמדובר בכעס, הוא כל כך מזיק לנו ולאחרים, שהכי טוב להימנע ממנו לחלוטין. אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לגלות קצת כעס לתועלת, כמו בחינוך ילדים, אנחנו צריכים להיות בטוחים שזאת רק הצגה ושבאמת אנחנו לא מרגישים כעס בתוכנו.