רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

על יד השוער

כ״ה במרחשוון ה׳תשס״ט כ״ה במרחשוון ה׳תשס״ט 23/11/2008 | מאת אדם גרינמן

זה תמיד היה המקום שבדיוק התאים לי. בלי יוזמה, בלי לחץ וטעויות מביכות. אבל אז הופיעה הזקנה מבית האבות וגרמה לי לעבור לחזית המגרש.

תמיד הייתי גרוע במשחקי כדור - הייתי ילד שמנמן ומסורבל, ובנוסף לכל, פחדתי מהכדור. למעשה, הייתי גרוע בכל תחומי הספורט. לא רק שזה היה מביך מאוד בשבילי, זה גם ציער את הקבוצה שנאלצה לקחת אותי בתור הבחירה האחרונה שלה. הם היו חייבים למצוא איפה לדחוף אותי, ולמצוא לי מקום שבו אגרום הכי פחות נזק. בכדור-סל השתדלו למצוא לי מקום שההסתברות שינחת בו כדור דומה לסיכויים לנחש ששה מספרים בלוטו; בכדורגל, הרחיקו אותי עד לקצהו המרוחק ביותר של המגרש – על יד השוער, קראו לזה.

לפעמים הייתי מאוד בודד שם, אבל למען האמת, שמחתי במקום הזה.

אי שם בקו האופק, במקום שממנו בקושי אפשר להבחין בכדור, זה היה המקום שלי תמיד. אי אפשר לראות משם מה בדיוק קורה על המגרש ומי עשה מה, לפעמים הייתי מאוד בודד שם, אבל למען האמת, שמחתי במקום הזה. הייתי חושב על החיים, הייתי שר לעצמי, הייתי תוהה איך כולם שולטים בכדור בכזאת קלות, בעוד שאני כל כך מגושם, והכי חשוב – לא היה שם לחץ, לא בושות, ולא הזקתי לאף אחד. תפור עליי.

שבת אצל אמא שלי

חלפו מאז שנים רבות. היום אני כבר גבר. איבדתי כמות נכבדת של שיער, אני אפילו עוד יותר שמנמן מפעם, ואני גם מתחיל לשמור מצוות. איך זה קרה, זה כבר סיפור ארוך, אבל די אם אומר שלאחר תקופת חיים ללא כל קשר ליהדות, אני כבר מחזיק באמתחתי ששה חודשים של יהדות מסורתית. יש לי טלית בגודל של סדין, זוג מבריק וחדש של תפילין ושום מושג מה עושים עם הדברים האלה; ובכל זאת, העֶרְכָּה מרשימה למדיי, וכשאני מסביר כמה דברים לאמא שלי, אותה אני מגיע לבקר מדי פעם ונשאר למשך השבת, נשמע כאילו אני באמת יודע על מה אני מדבר.

"אתה יודע כל כך הרבה", היא אומרת בהתפעלות.

"תודה לא-ל", אני עונה בענווה.

היא מספרת לי על מבחר בתי כנסת קטנים באזור, אבל אני כבר החלטתי לאן אני הולך. אני הולך לבית כנסת גדול, כזה עם חלונות זכוכית צבעוניים שסביר שתהיה בו בר מצווה או משהו. זה מה שרציתי. אחרי הכל, אי אפשר להיות בלי שירגישו בך, "על יד השוער", בבית כנסת קטן. כולם רואים אותך, כולם רוצים לדעת מה התפקיד שלך במשחק, מה סטטיסטיקות החיים שלך, באילו קבוצות שיחקת קודם. אבל בבית כנסת גדול, ועוד עם בר מצווה, הייתי בטוח שלא יקראו לי לעלות לתורה ושאין שום חשש לעשות לעצמי בושות. אני אוכל לשבת בחלק האחורי של בית הכנסת וליהנות משבת מנוחה "על יד השוער". מושלם.

בבוקר, כשיצאתי מבית אמי ופתחתי בצעדת הקילומטר שלי לכיוון בית הכנסת הגדול, הטמפרטורה כבר עברה את השלושים וקצת. לבשתי את החליפה הכהה שלי, שהייתה עוד יותר חמה מהרגיל הודות לטלית הענקית שדחסתי מתחת לג'קט. אבל ידעתי שאגיע לשם תוך עשר דקות, וברור שיהיה להם מזגן, אז הכל יהיה בסדר ברגע ש –

"- רגע, אדוני... אתה הולכת בית הכנסת הגדול?" היא שאלה במבטא יקי כבד.

שני רחובות מביתה של אמי, מצאתי את עצמי מול מרכז דיור מוגן. מספר נשים ישבו במרפסת על כסאות פלסטיק. אחת מהן, לבושה יפה יותר מהאחרות, התאמצה לקום.

"כן", חייכתי בענוות-חן.

"טוף. אתה לקחת אותי איתך." היא הייתה כבר באמצע הדרך מישיבה לעמידה. בת אֶלֶף לפחות, כפופה כמו האות כ', ובידה מקל-הליכה עם ארבע רגליות.

"אמ.. אה... טוב, בסדר, אה... את בטוחה?" עקבתי אחריה כשנתנה צעד אחד קדימה. נשארו לנו לפחות 250 מטר כדי להגיע ל –

"אל תשים לב אליה", הקשישות האחרות אותתו לי בידיהן להמשיך בדרכי. "זה טירוף. היא בחיים לא תצליח ללכת עד לשם."

"בבקשה... חכה רגע", היא צעדה צעד נוסף. "הן שונאות אותי", היא התלוננה על הנשים שבמרפסת. "הן סתם אומרות."

ניצבתי על המדרכה בלי לנוע. השמש קופחת ללא רחם, ומתחת לחליפה הכחולה שלי + חולצה לבנה מחויטת + טלית אקסטרה לארג', התחלתי להרגיש קילוח דק של זיעה. "גברת, נהיה קצת חם ובית הכנסת הגדול זה קצת רחוק מכאן..."

"בבקשה!" אצבעותיה הגרומות נאחזו בזרועי. "אל תלך..."

היא הביטה בעיניי, ובין אם היה זה שיתוק או רצון של ברזל, הרגשתי שהגוף שלה רועד כשתפסה בידי. "זה מה אתה תעשה", היא לחשה בנחישות קשוחה - "אתה מתפלל איתי בחדר שלי."

עמדתי לכוד כמו איילה מול פנסי המכונית, מחשבותיי דוהרות אבל –

"טוף", היא החליטה, וסגרה את הנושא. "אתה בוא", היא הורתה לי, והצביעה באצבע שלדית לעבר בית האבות.

ניסיתי להתגבר על ההיסטריה. במהלך עשרים הדקות שלקח לי ללוות את גב' קימל לחדרה, חזרתי והרגעתי את עצמי שוב ושוב - "שמור על קור רוח. תירגע. היא בטח רוצה רק שתארח לה לחברה לכמה דקות, אולי תמלמל כמה תפילות, ואתה בחוץ. עשר דקות גג."

בחדר שלה היה ריח של ליזול ואבק. התריסים היו מוגפים ומזגן הקיר יותר הרעיש מאשר קירר. "אה... אני... אה... לא כל כך טוב ב – "

"-הנה. אתה לעשות זה." היא צנחה לתוך הכסא הפנוי היחיד והושיטה לי סידור כחול בלוי. "אתה תשיר. אני אחריך."

לשיר? קפאתי על עמדי. מי היא חושבת שאני?

"הבן שלי רב, אתה יודע?"

גדול, חשבתי לעצמי. פשוט נהדר.

"תתחיל", היא נופפה יד גרומה לעברי. "אתה תתחיל."

בשלב זה הבקיעה הזיעה שלי דרך מבעד לציצית, לחולצה הלבנה ולטלית הענקית שעדיין הייתה דחוסה מתחת לחליפה. פתחתי את הסידור הלא-מוכר, איכשהו מצאתי עמוד מוכר וניקיתי את הגרון. "שוֹכֵן עַד-"

"זה איפה אתה מתחיל?!"

הבטתי בגברת קימל, האמא של הרב. "איפה את רוצה שאני אתחיל?"

"בהתחלה!" הגברת התחילה להתעצבן. "אתה לעשות זה!"

שוב חיפשתי בסידור. זה לא היה הסידור עם ההסברים שאליו התחלתי להתרגל. לא שהבנתי הרבה בסידור ההוא או שידעתי מה אני אומר, אבל זה היה מאוד ברור. אתה צועד קדימה, עמוד אחד אחרי השני, קורא מה שכתוב, לפעמים מציץ בהסברים ובסוף מגיע ל'עלינו לשבח'. אבל לא ככה בסידור הזה. כאן יש שירים, הלכות, דברי הגות, מתכונים...

"הנה. אני אראה לך." היא חטפה מידי את הספר ודפדפה במהירות. "הנה, פה אתה להתחיל."

"בסדר", אני לוקח את הסידור. את זה אני יכול לעשות. "מה טובו אהליך יעקב..."

בשלב זה נפתחת הדלת ל א ט, ומגלה מאחוריה אישה נוספת שבטח כבר מלאו לה 100 שנה. "וואס איז דאס?!" היא צועקת, ודורכת מכשיר שמיעה בגודל של טרנזיסטור.

"הוא עושה שבת", עונה לה בצעקה האמא של הרב.

"חכה! אני רק חובשת את השייטל (פאה)!" הקשישה פותחת בתהליך של להסתובב ולחזור דרך הפרוזדור, שבו אני מבחין פתאום בהמון בזקנות נוספות שמדדות לעברי ומסמנות "וייט!... רק רגע!... גם אני באה!"

חוץ מלספק לא-לוהים בדיחה טובה, מה באמת הקטע של כל התקרית המוזרה הזאת?

הפרטים של מה שהגיע אחר כך מטושטשים בערפל של מכת חום. הדבר הבא שאני זוכר זה הליכתי המתנודדת בדרך לביתה של אמי, נראֶה כאילו מישהו שפך לי דלי מים על הראש. הייתי שם במשך שעות, כשאני מתאמץ למצוא את העמוד הנכון, למצוא את המילים הנכונות, לשיר את המנגינה הנכונה ובסופו של דבר עושה עבודה גרועה מאוד. תלשו אותי מ"על יד השוער" ושמו אותי בעמדת חלוץ מרכזי. דילגתי, פספסתי וקלקלתי כל שורה מתפילת השחרית. ולמרות שכל הגברות הזקנות הודו לי כשסיימתי, האמת שזה לא היה משחק מוצלח. כל אחת מהן ידעה יותר ממני, ואל תשכחו שהבן של הגברת קימל רב.

בסוף, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, למה? למה זה קרה? חוץ מלספק לא-לוהים בדיחה טובה, מה באמת הקטע של כל התקרית המוזרה הזאת?

"נהנית, מותק?" התעניינה אמא שלי כשקרסתי על הספה שלה.

"א-הה."

"על מה הייתה פרשת השבוע?"

עיניי נפערו לרווחה. פרשת השבוע. שכחתי ממנה לגמרי, ולמזלי גם השוֹבוֹת שלי, אחרת הייתי תקוע שם עד עכשיו. "לא הגעתי עד לשם," עניתי.

אמי נעצה בי מבט מבולבל, אבל אני כבר נעמדתי על רגליי. "אני חושב שאלך לנוח לכמה דקות", אמרתי, לוקח אתי את החומש ופונה לעבר חדר השינה.

היה שם נחמד – קריר, ממוזג ורגוע. קראתי את פרשת השבוע עם פירושים בעברית מודרנית. למדתי מהפרשה המון דברים, ובטח פספסתי המון דברים אחרים, אבל השורה האחרונה נשארה איתי. למדתי שכל האנשים צריכים לבוא אל המקדש, לפני הא-ל, ולא בידיים ריקות. כל אדם צריך להביא מה שהוא יכול להביא באופן אישי, כדי לקבל את ברכתו מא-לוהים.

ובכן, הבנתי שהיום הבאתי את מה שיש לי, ושהדרך מעל יד השוער עד לעמדת החלוץ המרכזי ארוכה מאוד.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן