רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חכמה לחיים

תורת הקבלה, פרק 17: ההיסטוריה של הקבלה – חלק ראשון

כ״ח בשבט ה׳תשס״ו כ״ח בשבט ה׳תשס״ו 26/02/2006 | מאת הרב שמעון ליברמן

דו שיח מסתורי בין א-לוהים למשה, מספק לנו את הרמזים ל"דרכי הא-ל" – גילוי של ידע מיסטי עמוק, המעשיר לנו את הבנת התורה

לפני שנעסוק ביתר הספירות, הייתי רוצה לעצור מעט ולהתעמק במקורות הקבלה, התפתחותה לאורך השנים והסיבות ל"סודיותה".

אחת הסיבות לכך, שהמסורת המיסטית היהודית נקראת "קבלה", היא על מנת להדגיש, שמישהו קיבל את הידע הרוחני הזה לגבי התורה. יסודות הקבלה ניתנו על ידי א-לוהים, יחד עם שאר חלקי התורה, ואז נמסרו מדור לדור, מחכם אחד למשנהו. להבדיל משאר חלקי התורה שבעל פה הכוללים פירושים, הקבלה נמסרה כפי שהיא, ללא כל פרושים והסברים.

כשאדם מוסיף הסבר ופירוש, להיבט של התורה או ההלכה היהודית, באופן רציונלי (להבדיל ממיסטי), הוא אינו זקוק למקור ישיר לדבריו. אמירותיו צריכות להתאים לרוח התורה, לעמוד מבחינה הגיונית בהקשר בו הן מוצגות ולהיות מגובות על ידה תחומים אחרים.

בקבלה, לעומת זאת, יש לאדם יכולת מוגבלת להציע "חידושים" כאלה, או פירושים מקוריים משל עצמו. הקבלה היא שיטה, שיסודותיה ניתנו על ידי א-לוהים, בדיוק כמו התורה ומאז נמסרו מאדם לאדם לאורך כל הדורות.

כעת, נעקוב אחר כמה אבני דרך בשושלת המסירה של הקבלה.

דו שיח מסתורי

המקור הראשון הוא התורה עצמה. בספר שמות (לג, יח-כב) מופיע דו שיח מסתורי מאוד בין א-לוהים למשה:

 

ויאמר [משה]: הראני נא את כבודך.

 

ויאמר [ה']: אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם ה' לפניך; וחנותי את אשר אחון, וריחמתי את אשר ארחם. ויאמר [ה'] : לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי. ויאמר ה': הנה מקום איתי, וניצבת על הצור, והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, ושכותי כפי עליך עד עברי. והסירותי את כפי וראית את אחורי, ופני לא יראו.

 

עד כמה שדו-שיח זה עלום, בכל זאת נוכל להעלות מתוכו כמה נקודות חשובות.

ניקח בחשבון, שדיאלוג זה התקיים זמן קצר לאחר מתן תורה. משה קיבל את התורה כולה בשלמותה, לא נותר דבר להוסיף או לשנות (ראה רמב"ם, הלכות "יסודי התורה" ט, א). אם כך, מה עוד רצה משה מא-לוהים?

משה התחנן לזכות בהבנה עמוקה של דבר הא-ל שכבר קיבל, ולא לתורה חדשה או תוספת לתורה הקיימת. מתוך בקשתו אנחנו מבינים, שישנו רובד עמוק יותר של הבנת התורה שנמנע מאיתנו, ושהשגת התורה בכללותה – כפי שהייתה למשה במעמד הר סיני – אינה מהווה ערובה להבנה העמוקה הזאת.

מתוך תשובתו של א-לוהים אנחנו לומדים, שתוכן ההבנה העמוקה הזו אינו עוסק בא-לוהים עצמו, אלא, בפעולותיו של הא-ל בעולמנו.

חכמינו הסבירו, שבקשתו של משה הייתה הבנה מוחלטת של שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (מדוע לפעמים הצדיקים סובלים, בעוד שהרשעים נהנים בעולם), אפשר להבין זאת מתשובתו של א-לוהים: "וריחמתי את אשר ארחם". תוכנו של הידע העמוק שמשה מבקש, הוא להבין 'איך מנהל א-לוהים את עולמו'.

א-לוהים מציב גבולות למידת ההבנה שאליה יכול האדם להגיע. כמה אנשים (בהשפעת האפקטים ההוליוודיים המיוחדים) מדמיינים, ש"כי לא יראני האדם וחי" (שאדם אינו יכול לראות את א-לוהים ולחיות), הוא תוצאה של האורות המסנוורים והרעש מחריש האוזניים! אך זו תפישה שגויה ביותר, משום שאין שום אפשרות למודעות גשמית של הא-ל. חכמינו מסבירים, שהפירוש הנכון של פסוק זה הוא: "אף אדם אינו יכול לתפוש במלואו את הא-ל, כל עוד הוא חי". אדם – לא משנה עד כמה הוא מזוכך – הוא עדיין גשמי, והבנתו גשמית אף היא. מוגבלות גשמית זו, מונעת ממנו לתפוש דברים שהם מופשטים לחלוטין.

 

כאשר אנחנו משוחחים עם אדם, מבלי לראות את פניו, אנחנו זוכים להבנה חלקית של דבריו.

 

זו הכוונה ב"וראית את אחורי". כאשר אנחנו משוחחים עם אדם, מבלי לראות את פניו, אנחנו זוכים להבנה חלקית של דבריו. לעומת זאת, כשאנו גם שומעים אותו וגם רואים את פניו, אנו מקבלים הבנה מלאה לדבריו ומעשיו. כך גם ראיית א-לוהים "פנים אל פנים", משמעותה תפישת דרכי הא-ל בבהירות מוחלטת. אבל, אדם אינו מסוגל לעשות זאת. אנחנו יכולים לכל היותר "לראות את א-לוהים מאחוריו" – כלומר, לקבל רעיון לגבי מעשיו, אבל לא להגיע להבנה מוחלטת.

הבנות אלה כלולות ב"שם ה'". ולכן, האלוקים מתאר התגלויות עמוקות אלה ב"וקראתי בשם ה' לפניך".

צריך לדעת, שהשמות השונים המיוחסים לא-לוהים ומהווים את לב הקבלה, אינם אוסף מלים מאגיות בעלות כוח לשינוי קוסמי. אלא, כל שם מהווה תיאור להיבט שונה של האינטראקציה הא-לוהית עם האדם. לכן, כאשר משה מבקש לרכוש הבנה עמוקה יותר של דרכי הא-ל הנסתרות, גילוי שמותיו הוא הכלי הראשוני לשם כך.

ומהי ההבנה של דרכי הא-ל, המתקבלת בנקודת הזמן בה אנו עוסקים? ההבנה היא הידע, על טוב-הלב הא-לוהי, שנמצא מעבר לתחום הבנתנו.

הבה נבחן את הדברים, בהקשר לאירועים הסובבים את דו-השיח המסתורי הזה:

בני ישראל חטאו חטא כבד בעבודה זרה לעגל הזהב והעונש שמגיע להם, הוא השמדה מוחלטת. בדרך כלל, ישנה אפשרות להשתמש בכוח התפילה על מנת לשנות ולבטל גזרה. במקרה חמור זה, משה לא יכול היה למצוא מלות תפילה כה חזקות. לכן, הוא מבקש מא-לוהים לגלות את טובו המוחלט, אשר יעכב וירכך את גזר הדין. חטאו של עם ישראל היה כה חמור, שהיה צורך במידה יוצאת מגדר הרגיל של רחמים בכדי למנוע זאת. אולם, מכיוון שעד אז, מעולם לא באה מידה זו לידי ביטוי, משה לא יכול היה לדעת על קיומה ולבקש את יישומה המעשי.

ואכן, על פי בקשתו של משה, א-לוהים מגלה לפניו את טובו המוחלט. דבר זה נתן למשה אז (ולנו היום) את היכולת להתפלל אל א-לוהים – ולפנות אל שלוש עשרה מידות רחמיו המרובים.

"שלוש עשרה מידות הרחמים" הללו (בהתאם לפסוק בשמות לד, ו-ז) הן הבסיס לתפילותינו ביום הכיפורים, בימי הצום ובתפילות חשובות אחרות.

הבנתן של שלוש עשרה מידות הרחמים, היא היבט חשוב נוסף של הידע הקבלי והוראתו, כפי שיובהר בפרקים מאוחרים יותר בסדרה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן