חלומות ומגבלות
נראה שהמגבלות הן חלק בלתי נפרד מבני האדם. אבל האם הן דבר מולד או נרכש?
"וכל אדם אויבו בין צלעיו"- כלומר, תאוותיו.
(חובות הלבבות)
מדוע יש אנשים מסוימים, בעלי כישורים ממוצעים, שמצליחים הרבה מעל ומעבר לחבריהם? אינשטיין ואדיסון צמחו מתוך מערכות שקבעו בתחילה שהם כישלון. אילו תכונות מיוחדות היו להם, שאפשרו להם להשיג כל-כך הרבה?
אנחנו רק צריכים להתבונן פנימה, אל תוך עצמנו, כדי לראות שלעתים קרובות במערכת החינוך ה"מודרנית", לא מה שאתה לומד יוצר אנשים גדולים, אלא דווקא מה שאתה לא לומד.
"...יש כלי נשק שמנטרל את האדיר בלוחמים,
ומביס את הצבא הבלתי מנוצח.
כאשר 'איני יכול' נלחש בקול-דממה
בלבו של הגיבור בגברים,
הקטן בעכברים יהיה אז שווה לענק שבענקים,
משום שנגד אף לא אחד מהם
יוכל אותו חייל לעמוד...".
הכרת המגבלות
נשימתו הראשונה של תינוק היא נס עבורנו לא פחות מאשר עבורו. לאחר תשעה חודשים, החמצן, שקודם לכן זרם אל עורקי העובר מדמה של אימו, צריך לעבור פתאום דרך ריאותיו החדשות, שמעולם לא נוסו קודם – איבר הדורש דיוק רב כל כך ותיאום בין-מערכתי כה עדין, שהוא יכול להעמיד במבחן את כישוריהם של טכנאי נאס"א.
התינוק לא חושב, "זה עולם בלתי אפשרי, איך יוכלו הריאות שלי להפיק את החמצן שאני צריך?" הוא אינו מודע למגבלותיו, ואינו מכיר את טעמו הצורב של הכישלון. לעג ותבוסה אינם חלק מאוצר המושגים של הפעוט.
מגבלות הן משהו שהוא ילמד.
האם הריאה שימושית? האם פעולת ההליכה מעשית בעולם הזה, שבו שום דבר אינו ניצב על פחות משלוש רגלים? בשביל התינוק החדש הזה הכל אפשרי, הוא ינסה הכל.
מגבלות הן משהו שהוא ילמד.
בכל דבר יש טוב ורע, חיובי ושלילי. גם למגבלות יש שני צדדים. לפעמים חשוב שהאדם יכיר במגבלותיו. אבל לעתים הרבה יותר מדי קרובות, אנחנו נוטים לאמץ את הצד השני, השלילי, של המגבלות. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו אלכסנדר גרהם בל היה אומר: "מוכרחים להיות מעשיים". איפה היה העולם היום??? תארו לעצמכם מה היה קורה אם העובר היה יכול לשער את מורכבות הנשימה. הוא היה מוותר בלי לנסות!
ככל שהילדים גדלים, הם לומדים להיות אפאתיים. או, אם נדייק, המבוגרים מלמדים אותם להיות כאלה.
מי אנחנו?
כמה מדכאת המחשבה שאנחנו עלולים להינעל על הגדרה כלשהי של 'מי אנחנו'. אבל, על ההגדרות של מי אנחנו נעולים? אין ספק שהן רק שלנו. הקלות שבה אנחנו מניעים את לשונותינו לומר "איני יכול", הרסה את היכולת שלנו לחלום. אנחנו כל כך נחושים והחלטיים לגבי מה שאפשרי ומה שאינו אפשרי, עד שהפכנו להיות צפויים וחזויים מראש. לא נותרה בנו ספונטאניות. איבדנו את כוח החיוּת.
כשאנחנו מתבגרים, אנחנו זוכרים את הכישלונות שלנו ומתרפקים עליהם. אנחנו מנתחים אותם, ומרחיבים את מסקנותינו לגבי מה שאנחנו לא מסוגלים לעשות. הטעויות שלנו מעצבות את אישיותנו ואת אופיינו, תוך עמעום מטרותינו וחלומותינו.
אילו רק יכולנו להפסיק לומר "איני יכול", עולם חדש היה נפתח בפנינו.
נסו להוציא את ה"איני יכול" מהלקסיקון שלכם. עשו זאת ברצינות: בכל פעם שבה אתם אומרים "איני יכול", תנו 50 שקלים לצדקה.
הזדמנות חד שנתית
יום כיפור עוסק בהפסקת ה"אני לא יכול", והפיכה לאדם מסוג "אני כן יכול". זה יום שבו אנחנו משליכים את הטעויות שמגבילות אותנו. ביום כיפור אנחנו אומרים: "הטעויות האלה אינן שלי. הן היו רק מעידה של שיקול דעת. אני לא אעשה את זה שוב. אני יכול/ה להשתפר ולצמוח. אני רק צריך/כה לנסות".
דוד המלך אומר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמ"ה, ט"ז) – ה' נותן לכל ברייה מה שהיא רוצה - למעשה, אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. התנאי היחיד הוא שאנחנו צריכים "לרצות". אם איננו רוצים, האלוקים לא יכול לתת.
בעולם הכללי, חלומות מתאימים למרי פופינס או לשלגיה. צוחקים עליהם, לועגים להם ומתייחסים אליהם בהתנשאות. כשאנחנו מתבגרים, אנחנו מסווגים את החלומות כפנטזיה וסיפורי מעשיות. "העולם האמיתי", אומרים לנו, הרבה יותר אכזרי.
יום כיפור הוא הזמן לחזור. זמן לחלום שוב את חלומותינו הפרועים ביותר, ולתכנן את הגשמתם. זמן להתחבר מחדש ולרכוש שוב את התקווה המרעננת שלנו לחיים.
שאלות למחשבה
שאלה ראשונה: אילו נולדת היום בלי מושג של כישלון, מה היית מנסה להשיג?
שאלה שנייה: מתי הייתה הפעם האחרונה שבה פיתחת חלום חיים רציני חדש? האם את/ה מבלה זמן במחשבה על חלומות חדשים?
שאלה שלישית: מה היו חלומותיך הגדולים ומטרותיך? כיצד את/ה ממשיך/כה לטפח את החלומות האלה ולשאוף אליהם היום?