אם כמות קטנה של משהו מסוים טובה לנו – אז ברור שכמות גדולה תהיה אפילו טובה יותר, לא? לא בהכרח.

בפרשת השבוע שלנו, אנו לומדים על נדב ואביהוא, שני בניו של אהרון הכהן. לשני האחים הללו היה תפקיד מאד חשוב בעבודת המשכן. עליהם היה מוטל להקריב לקב"ה את כל הקורבנות שהביאו לפניהם אנשי העם. היו להם הוראות מפורטות ומוגדרות ביותר, באשר למה מותר להקריב, כיצד, כמה ומתי. אולם, הם הסיקו מסקנה מוטעית, שאם יקריבו לקב"ה יותר קורבנות, הוא יעריך זאת אפילו יותר. למרות שכוונותיהן היו טובות, הם למעשה הגזימו במעשיהם ובסופו של דבר – הביאו נזק גדול ורציני ביותר על עצמם ועל רבים אחרים. אנו יכולים ללמוד מכאן על חשיבותה של הדרך המתונה. לפעמים, כאשר יש לנו כמות גדולה מדי של משהו טוב, הכל עלול להיגמר בצורה שלילית ביותר.

בסיפור שלנו נראה כיצד ילד אחד לומד, ש'יותר מדי' זה לא בהכרח 'יותר טוב'.

ברוך פוגל עשה הכל ממש 'בגדול'. הוא תמיד חבש לראשו כובעים ענקיים ורכב על אופניים שהיו כל כך גדולים, עד שכמעט לא הצליח לטפס עליהם בעצמו. "כמה שיותר – יותר טוב!", זה היה המוטו שהוביל אותו בחיים.

המאכל האהוב עליו היה עוגיות שוקולד ענקיות ופריכות, שאמו היתה מכינה לו לעיתים די קרובות. הוא כל כך אהב את העוגיות הללו, עד שהוריו החלו לכנות אותו בשם החיבה: 'טורף העוגיות'.

יום אחד חזר ברוך הביתה מבית הספר ומצא פתק שהיה תלוי על דלת הבית. הוא ידע שאמו אמורה היתה לחזור מאוחר מהעבודה באותו היום. "שלום ברוך, ברוך הבא הביתה!". הוא קרא מתוך הפתק. "אני אמורה לחזור הביתה בעוד כשעה. בינתיים, תרגיש חופשי לקחת עוגיה אחת מהמטבח. העוגיות טריות, הכנתי אותן ממש הבוקר. להתראות, אמא".

"איזה כיף! עוגיות השוקולד של אמא!", הוא שמח מאד בלבו ובמהלך הריצה המהירה לכיוון המטבח, כמעט ומעד בגלל הנעליים הגדולות שנעל לרגליו. העוגיות המתינו על שולחן המטבח, וכאילו חיכו רק בשבילו. הן היו מונחות על מגש גדול ונראו לו כמו ערימה גדולה של מטבעות זהב. הוא הרגיש כמו פיראט שכרגע מצא אוצר אבוד במעמקי הים! "איזה כיף!", חשב לעצמו, כשהוא טורף ובולע את אחת מיצירות הפאר של אמו.

ברוך ליקק את שאריות השוקולד מאצבעותיו והתחיל לצאת לעבר החצר האחורית של הבית, אך באותו הרגע צצה בראשו המחשבה: "אם העוגיה הזו היתה לי כל כך טעימה, אז עוגיה נוספת תהיה אפילו יותר טעימה!" לאחר שניות קצרות בלבד הוא בלע לתוכו עוגיה נוספת. בשלב הזה כבר לא היתה כל אפשרות לעצור בעדו. הוא לקח עוגיה שלישית ואחר כך גם רביעית. ברוך החל להרגיש תחושה מסוימת של שובע בבטנו, אך הוא מייד דחה מעצמו את התחושה הזו ומיהר להמשיך ב'עבודתו' – חיסול מלאי העוגיות שהיו מונחות לפניו.

"ברוך! מה קרה לך? אתה מרגיש בסדר?", שאלה אמו בדאגה.

לאחר זמן קצר הוא שמע את דלת הבית נפתחת באיטיות. "ברוך, הגעתי הביתה! איפה אתה?", שאלה אמו בקול נעים. אולם, היא נבהלה מאד כששמעה אנחה חלשה, שהגיעה כתגובה לשאלתה. היא הלכה בעקבות האנחה ומצאה את בנה שוכב על הספה, חלוש וחיוור. הוא ליטף את בטנו ולרגע קט אמו חשבה, שכך הוא דומה קצת ללווייתן ענק וחולה. "ברוך! מה קרה לך? אתה מרגיש בסדר?", שאלה אמו בדאגה.

"עוגיות... יותר מדי...", היו אלה המילים היחידות שהצליח הנער להוציא מתוך גרונו, בקול חלש ומלא בסבל.

אמו הציצה אל תוך המטבח והשמיעה צעקה כשראתה שמגש העוגיות היה כמעט ריק לחלוטין. "אוי, ברוך! מה עשית לעצמך? כשאמרתי שאתה יכול לקחת לעצמך עוגיה, לא התכוונתי שתאכל את כל העוגיות שהיו פה במטבח! אין כל פלא שאתה מרגיש כל כך נורא!"

הנער גלגל את עיניו ואפילו הצליח להוציא מעצמו חיוך קטן. "אל תדאגי, אמא. אני למדתי... אחחחח.... למדתי היטב את הלקח שלי. אני יודע שהגזמתי, שאכלתי יותר מדי עוגיות, למרות שהן היו לי כל כך טעימות. מהיום ואילך, אני פורש מתפקידי כ'טורף העוגיות' של המשפחה הזו!"

גילאים 5-3

ש: מה חשב ברוך כאשר התחיל לאכול עוד ועוד עוגיות?
ת: הוא חשב, שעוגיות כל כך טעימות יכולות לעשות לו רק טוב אם יאכל מהן עוד ועוד.

ש: כיצד הוא הרגיש לאחר שסיים לאכול כמעט את כל העוגיות שהיו על המגש?
ת: הוא הרגיש מאד לא טוב והבין, שלמרות שהעוגיות של אמו כל כך טעימות, עדיין אין זה רעיון כל כך טוב לאכול יותר מדי מהן בבת אחת.

גילאים 9-6

ש: ברוך בוודאי ידע כי אדם שיאכל את כל כך הרבה עוגיות בבת אחת, ירגיש מאד לא טוב אחר כך. אם כך, כיצד יתכן שהוא עשה את הטעות הכאובה הזו בעצמו?
ת: יתכן שלאדם תהיה הבנה בהירה ורציונאלית לגבי מצב מסוים. ובכל זאת, הוא עלול להיסחף לעיתים בשל ההנאה הרבה שהוא מרגיש ולהביא על עצמו תוצאה הרסנית ביותר. לכן, תמיד כדאי לנו תמיד לשאול את עצמנו: "מתי מתאים וראוי לנו לעצור?", כדאי לברר את התשובה עוד לפני שאנו נסחפים עם רגשות ההנאה שלעיתים מעבירים אותנו על דעתנו. לאחר שהגענו להחלטה, חשוב מאד, שגם נקפיד לדבוק בה בכל מקרה ולא משנה מה נרגיש בהמשך הדרך.

ש: מהי המשמעות של התנהגות מתונה?
ת: התנהגות מתונה, היא התנהגות שמנסה להימנע מלהגיע לקיצוניות. לא פחות מדי וגם לא יותר מדי. במקרה של ברוך הכוונה היא, שעליו היה ליהנות מהעוגיות שאמו הכינה, לאכול אחת או שתיים מהן, אבל מייד אחר כך – להמשיך עם סדר היום התקין. למרות שלפעמים אנו עלולים להתפתות ללכת לכיוונים הקיצוניים יותר, חשוב לזכור, שהתנהגות מתונה ומאוזנת, מותירה אותנו עם רגשות נעימים ומאושרים יותר.

גילאים 10 ומעלה

ש: מה לדעתכם דורש מאתנו רמה גבוהה יותר של שליטה עצמית? צום טוטאלי או אכילה של כמות מתונה?
ת: במבט ראשון, יתכן שנחשוב שהצום דורש משמעת עצמית הרבה יותר גדולה. משום שאחרי הכל, מדובר בלא לאכול ולשתות דבר! אולם למעשה, כמו ברוב ההתנהגויות הקיצוניות שאנו מכירים, הצום מייצג למעשה את אובדן השליטה ולא את השליטה המלאה על ההתנהגות שלנו. התנהגות מתונה, מאידך, מוכיחה לנו שהאדם מודע לכל מעשיו, ובכל רגע נתון הוא מחליט לפעול בהתאם לרצונו החופשי. הוא שולט היטב במעשיו.

ש: אם אדם מסוים נוטה להתנהגות קיצונית והוא היה רוצה למתן קצת את עצמו, כיצד לדעתכם הוא אמור לעשות זאת?
ת: מעניין לציין, שהצעד האפקטיבי הראשון שהאדם יכול לעשות לשם כך, הוא לפנות לכיוון הקיצוניות השניה. כאשר אנו מדברים על התנהגות קיצונית, יש להבין שמדובר בהתנהגות שיצאה מאיזון נורמלי ולכן יש צורך למשוך אותה לכיוון המרכז המתון. לכן, כאשר אנו פונים לכיוון הקיצוניות השניה והמנוגדת, אנו יכולים בסופו של דבר להגיע אל דרך האמצע. אולם יש לזכור, שהמטרה הסופית היא, להגיע לנקודה, שבה האדם יהיה מסוגל להישאר בדרך האמצע במשך כל ימי חייו.