איך שהם רוקדים
אורות החנוכיה הזעירים נלחמים במצח נחושה באפלת הלילה, הופכים את חדותו האכזרית של הפחד לליטוף רך של תקווה.
אינני יודעת אם יש דבר קר ומפחיד יותר מלילה של אמצע החורף. אפילו הירח - הנוהג להשקיף מגובה נמוך ופניו מסבירות - נסוג. נתיניו הכוכבים לוטשים מבטים כעוסים למרחק, ואורם הלבן אינו מספק נחמה. סבורתני כי אחת הסיבות לכך שתמיד מצאתי את נרות החנוכייה כה מסקרנים, היא עוצמת החשכה. האורות הזעירים נלחמים במצח נחושה באפלת הלילה; מלאי כוח, הם הופכים את חדותו האכזרית של הפחד לליטוף רך של תקווה. שמונת לילות החנוכה מאז ומתמיד היו זמן מיוחד עבורי.
אבל אף אחד מאותם לילות לא היה מיוחד כמו אותו לילה שבו ביליתי כמתמחה במחלקה האונקולוגית. הזמן היה חודש דצמבר, חצי שנה לאחר שהתחלתי את ההתמחות שלי, והייתי מותשת ומטושטשת מרוב עייפות, מנסה "לסחוב" עד ינואר - החודש שבו אוכל סופסוף לצאת לחופשה. אני זוכרת שחשבתי כמה מתאים, שבלילה החשוך ביותר בשנה אני בודקת חולים המתמודדים עם מה שהוא, קרוב לוודאי, הזמן האפל ביותר בחייהם. כדי להקל מעט על הכבדות האופפת את המחלקה באופן קבוע, ניסה הצוות להפיח מעט עליצות חגיגית במחלקה, אבל אורות הפלורוסנט גרמו אפילו לנרות החנוכייה הצבעוניים ביותר להחוויר, כך שהכל נראה בעל גוון ירקרק חולני.
לאחר שבועות מספר שבהם פגשתי מקרים טרגיים רבים וסבל כה רב, הייתי משוכנעת לחלוטין שבכל אחד ואחד ממכריי מקנן סרטן שטרם אובחן. נקודת המבט שלי על החיים הפכה להיות דכאונית וקודרת.
עד שפגשתי את קלייר.
קלייר הייתה אישה בת 57 שאושפזה לטיפול כימותרפי בן שבועיים. לסרטן יש הרגל מגונה ביותר - לשוב ולבקר אצל קורבנותיו לשעבר; תכופות, זהו ביקור קטלני יותר. חודשיים קודם לכן אובחנה קלייר כסובלת מסוג נדיר ואגרסיבי של סרטן הדם, שמונה שנים לאחר שטופלה בהצלחה בסרטן העצמות.
עובדות חמורות אלו תיארו את מצבה הרפואי, אבל הן לא תיארו כלל את רוח הסערה שהייתה קלייר.
כשנכנסתי לחדרה, בירכה אותי בחום אישה בהירת עיניים. היא חבשה טורבן כתום סביב ראשה, עגילי חישוק גדולים קישטו את תנוכי אוזניה וחיוך גדול עיטר את פניה.
"שלום, הרופאה החדשה שלי!" היא קראה והחלה לעדכן אותי בכל הפרטים הרפואיים שידעה שאשאל. ברור היה שהיא כבר עברה תהליך זה בעבר.
"עכשיו, ספרי לי על עצמך", חייכה.
הייתי מופתעת. בדרך כלל, ואין בכך פלא, חולים במצבים דומים הם המומים למדי וממוקדים בעצמם. אבל לא קלייר; היא הקרינה התעניינות כה אמיתית, שהתחלתי לדבר. בעודי מדברת, הבחנתי בשפע התמונות שהחל כבר לעטר את קירות חדרה - תמונות של מבוגרים וצעירים, תמיד בחברת קלייר, מחייכת חיוך רחב ומאירה את התמונה. איכשהו, בזמן כה קצר, היא הצליחה להפוך את חדר בית החולים החדגוני והסטרילי למקום מלא צבע וחום.
במהלך השבועות הבאים, נמשכתי לחדרה. פגשתי את בעלה - הם היו נשואים מזה 35 שנה. הוא היה שותף במשרד עו"ד מצליח והיה ההפך הגמור ממנה - רציני כשהיא הייתה קלילה, מאופק כשהיא הייתה תוססת ולא תמיד משתף פעולה עם בדיחותיה. אבל מסירותו נצצה בעיניו והיה ברור עד כמה הוא זקוק לה. לסתו המהודקת התרככה רק כשדיבר אליה, הטון החם והאוהב בקולו שמור רק למענה.
גם חבריה הרבים של קלייר היו מעורבים מאוד. נקשרתי במיוחד לשני ילדיה הבוגרים - שניהם בתחילת דרכם המקצועית, בתה עם משפחה צעירה, פניהם המתוחות מבהירות כמה קרועים הם בין תחומי האחריות הרבים שלהם לבין לבותיהם הנשברים בגלל אמם.
התפעלתי כל כך. היא נאחזה בחיים בלהט, וגרמה לי להעריך מחדש את חיי.
כשהפכתי לרופאה, עשיתי זאת כדי לתת. אני חושבת שקלייר הייתה החולה הראשונה שגרמה לי להבין עד כמה אני מקבלת וכמה אכפת לי. התפעלתי כל כך. אפילו בעיתות של כאב ופחד, היא נאחזה בחיים בלהט. היא האירה את הנסיבות הקודרות, כשהיא קוראת עליהן תגר, וללא מילה הביאה אותי - להעריך מחדש את חיי. כוחה, חוכמתה וזקיפות קומתה, כמו גם רבים אחרים שפגשתי מאז שפגשתי אותה, גרמו לי לחוש ענווה רבה לנוכח הזוהר המדהים שמקרינה הרוח האנושית.
לעולם לא אשכח את הלילה האחרון שלי בתורנות באותו החודש - היה זה הערב הראשון של חנוכה. כשהלכתי לבקר את קלייר, היא ישבה בחדר חשוך, מבטה מרותק לנורות הפלסטיק בחנוכייה הסטרילית של בית החולים הניצבת על אדן החלון. "איזה חיקוי עלוב לחנוכייה", חשבתי, בעודי מתבוננת.
אבל קלייר הייתה נלהבת. "תמיד אהבתי את נרות החנוכה. הם כל כך מלאי תקווה".
רק אז שמתי לב כיצד הנורות העמומות משתקפות בחלון ונראות כאילו הן נוצצות בתיאום עם אורות העיר הפרושים מתחת. היא המשיכה בקול שקט, "את יודעת, לא הייתי אמורה להבריא בפעם האחרונה..."
ידעתי זאת. האונקולוג שלה אמר לי שהיה זהו נס שהיא החלימה מהסרטן הראשון, ושהוא היה המום לשמוע כמה טוב היא מגיבה לטיפול. "שמונה השנים האחרונות האלה היו פשוט מתנה. טיילנו... הכרתי שני נכדים..." קולה רעד מעט. "אני אצליח שוב, אני יודעת".
גרוני נשנק, כך שכל שיכולתי לעשות היה להניד בראשי.
"חבורה של אנשים מבוגרים ורציניים בפיאות מטופשות... זה היה כל כך מגוחך! אבל, הו, איך רקדנו..."
"בואי, הסתכלי בתמונות החדשות האלה", התבהרו פניה בשעה שהרימה אותן מהכוננית שליד מיטתה. "את מאמינה? בעלי תיכנן מסיבת יום נישואין 35 - הוא קנה לכולם פאות, כדי שלא אהיה לבד".
התבוננתי וראיתי אנשים רבים שהכרתי - כולם צוחקים וחובשים פאות צבעוניות של ליצנים. "חבורה של אנשים מבוגרים ורציניים בפיאות מטופשות... רקדנו עד אחת לפנות בוקר!" קלייר הנידה בראשה, הדמעות נקוות בעיניה. "זה היה כל כך מגוחך! אבל, הו, איך רקדנו..." קולה גווע.
ישבנו שם, בלילה, מביטות בתמונות של ליצנים רוקדים, מוארות באור הכתום המוזר של חנוכיית הפלסטיק.
יום המחרת היה היום הראשון של חודש החופשה שלי. קלייר אמורה הייתה לעזוב ברגע שיעלה מספר תאי הדם הלבנים שתפקידם להילחם בזיהום בדמה.
ארבעה שבועות לאחר מכן, בשובי מהחופשה, נכנסתי ליחידת הטיפול הנמרץ לצורך הסבב הבא. החוורתי כשראיתי את שמה של קלייר על הלוח.
באימה, התבוננתי בגיליון שלה - פחדיי הגרועים ביותר התגשמו. תאי הדם הלבנים שלה לא חזרו לעצמם וכיוון שהייתה למעשה נטולת הגנה, היא נדבקה באחד הזיהומים הקטלניים ביותר: דלקת ריאות פטרייתית. היא הייתה בטיפול נמרץ במשך שלושה וחצי שבועות, בתרדמת בשבועיים האחרונים וכעת הייתה מחוברת למכונת הנשמה. ריאותיה היו מלאות נוזלים, כליותיה כשלו והכבד שלה החל להתדרדר.
הצצתי לכיוון חדרה וראיתי את בעלה, נשען על הדלת לתמיכה. לסתו ההדוקה ופניו האפורות והכחושות הבהירו ללא מילים את הזוועה של החודש האחרון. בעודו מתבונן בה, הוא נשך את שפתיו. כשניגשתי לחדרה, הוא הניד בראשו, בקושי מרים את מבטו. כשהתבוננתי פנימה, אפילו אני הייתי המומה. חדרה שהידהד בעבר מקולות צחוק והיה מלא אור היה כעת שקט באופן מוזר, מלבד הצפצוף הקצבי של מכונת ההנשמה. נפוחה, קירחת וחיוורת, היא הייתה דוממת לחלוטין, מלבד הנשימות המאולצות. בלעתי את רוקי כשנפלו עיניי על פיסת הצבע היחידה בחדר - תמונה של הרקדנים הצוחקים כשעל ראשם פיאות צבעוניות - שהודבקה למוט העירוי.
בעלה לחש, "זה לא עובד... בפעם הבאה שלבה יפסיק, לא ננסה להחיותה. הגיע... הגיע הזמן..."
ידעתי שעם קריסת מערכות כמו שלה, זה לא יימשך זמן רב. וכך היה. ביום המחרת החל לבה לפרפר. כשהלב במצוקה, הוא שולח אותות חשמליים וקצב הלב הנראה על גבי המוניטור רועד באי ודאות. לאחר שראיתי זאת על צג המוניטור, נכנסתי לומר למשפחה שזה קורה, אבל הם כבר ידעו והקיפו את מיטתה, כשהם אומרים לה כמה הם אוהבים אותה.
ניגשתי בחזרה אל המוניטור. בתור רופאה, אין דבר סוריאליסטי יותר מאשר לצפות במוניטור בזמן שחולה מת. זוהי חוויה של ניתוק מוחלט מצד אחד, אך היא אישית באופן מבהיל מצד שני. ככל שהלב מתעייף, הקו רועד לעתים תכופות יותר ויותר, עד שכוחותיו כלים ואז הוא פועם את פעימתו האחרונה, הקו מפרפר בפראות ואז כלום... הקו הופך שטוח וזהו זה.
נכנסתי לחדרה כדי להכריז על מותה. אפילו לפני שהנחתי את הסטטוסקופ שלי על חזה השקט ומיששתי את פרק ידה הקריר כדי לאשר שאין דופק, ידעתי שרוחה עזבה את גופה. אולם, רעדתי כשקלטתי שאני עדיין חשה את נוכחותה המתוקה מתמהמהת עמנו.
חיבקתי את בני המשפחה ועזבתי.
אפילו כעת, למעלה מעשר שנים לאחר מכן, בנר ראשון של חנוכה, אחרי שנאכלו הלביבות ונפתחו המתנות, אני יושבת בחדר חשוך ומביטה בנרות הדולקים. אני מתאמצת לשמוע את ה"סססס" הזעיר בשעה שהנר כבה והעשן שנותר ממלא את האוויר במהות מתוקה שנסתיימה. אבל החלק הטוב ביותר הוא רגע לפני שהנרות נכנעים, כשהם עדיין דולקים. אני נדהמת לראות שבעודם עומדים בפני האפלה המתקרבת, אולי דווקא בגללה, הם זוהרים באור כה חזק. אפילו כשהם מתקרבים לסוף, הם ממשיכים לרטוט ולרקוד.
הו, איך שהם רוקדים.