תורת הקבלה, פרק 14: אהבה ויראה
ספירות הפעולה מעוררות בנו אהבה ויראה. שתי ה"כנפיים", להן אנו זקוקים על מנת להגביה עוף.
ספירות הפעולה מעוררות בנו אהבה ויראה, שתי הכנפיים, להן אנו זקוקים על מנת להגביה עוף אל השמיים.
כשא-לוהים מגלה את עצמו מבעד לספירות של חסד וגבורה, אנחנו מגיבים ברגשות של אהבה ויראה. כפי שהראנו, כיצד חסד וגבורה הן שתי "פעולות" בסיסיות של א-לוהים, כך גם האהבה והיראה הן שתי "תגובות" בסיסיות למעשיו.
מכיוון שספירות החסד והגבורה הן הספירות הראשונות של הפעולה (כלומר המעשים המוחשיים הנראים לעין), הן גם מעוררות התגובה מצידנו. אהבת הא-ל ויראת הא-ל, הם שתי הרגשות שהתורה מונה, בתור הבסיס לעבודת הא-ל. נוסף על כך, הן מהוות גם שתי מצוות חשובות בפני עצמן.
על מנת לקבל מושג נכון לגבי היחסים בין אהבה ליראה וכיצד הן משקפות, באופן מופלא, את בבואות החסד והגבורה, הבה נפנה לתיאורו של הרמב"ם. הרמב"ם מתנשא אל-על בשדה ההלכה והפילוסופיה היהודית, אף על פי שלא ידוע לנו אם אכן עסק בלימודי הקבלה. ביצירתו "משנה תורה", הוא מתאר את חובות אהבת הא-ל ויראתו באופן הבא:
"הא-ל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: "ואהבת את ה' א-לוהיך" ונאמר: "את ה' א-לוהיך תירא".
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מייד הוא אוהב ומשבח ומפאר [את א-לוהים] ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד [המלך]: "צמאה נפשי לא-לוהים לא-ל חי". וכשמחשב [כשחושב האדם] בדברים האלו עצמן, מייד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה לפני תמים [שלם] דעות. כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו?!" (רמב"ם, יסודי התורה פרק ב, א-ב)
אנחנו רואים בדברי הרמב"ם, שאהבה ויראה הן תגובות המקבילות בדיוק לחסד ולגבורה. אהבה היא השאיפה להתפשט ולהרחיב את עצמיותו של האדם. יראה, מן הצד השני, היא מצב של התכווצות והתכנסות של האישיות העצמית, מתוך תפישת גדולתו המדהימה של א-לוהים.
הזוהר הקדוש אומר, שאהבה ויראה הן שתי "כנפיים" שבלעדיהן התורה אינה יכולה להתרומם אל השמים. כלומר, ישנם שני מרכיבים רגשיים בעבודת הא-ל. כשאדם עושה מעשה חסר טעם ודעת, הכנפיים צונחות מטה. כשאדם עושה פעולה מתוך רגש והבנה, הן מתעוררות לחיים. בדיוק כפי שבאופן גשמי, אדם שיש לו מניע ומוטיבציה נראה מלא חיות וחיוניות, כך גם מצווה שנעשית מתוך אהבה ויראה מתעוררת לחיים.
פעולה מתואמת
אבל איך מסוגלות אהבה ויראה לפעול בהתאמה, אם הן מנוגדות זו לזו? העובדה שהזוהר מדמה אותן לכנפיים, מעידה על כך, שהן אכן יכולות לפעול בהתאמה – בעוד שאדם מסוגל לקפץ על רגל אחת, קשה לדמיין ציפור שעפה בעזרת כנף אחת בלבד.
אהבה היא המצב, שבו האדם מוצא את עצמו במצווה. יראה היא המצב של מציאת הא-ל במצווה.
התשובה היא, שכל מצווה יוצרת קשר בין האדם לא-ל. בתור שכזאת, ההתייחסות למצווה חייבת להישען על שתי נקודות אלה – האדם חייב "למצוא את עצמו" במצווה, והוא מוכרח למצוא בה גם את א-לוהים. אהבה היא המצב, שבו האדם מוצא את עצמו במצווה. יראה היא המצב של מציאת הא-ל במצווה.
כשאני רוצה להינשא לאישה שאני אוהב, זה משום שיש לי תחושה של הגשמה עצמית באמצעותה. כשאני מבטא אהבה למצוות, אני מפגין את תחושת ההגשמה העצמית שלי תוך קיום המצוות. מצאתי במצווה משהו שמדבר אלי, משהו שמוסיף ותורם לאישיות שלי. המניע הפנימי שלי להתעלות עצמית, מושך אותי בהתלהבות אל תוך המצווה, ואני שואף להעשיר את עצמי מתוכנה.
הבה נתבונן כעת ביראה. אדם צעיר קובע פגישה עם בחורה ונסחף אחר האישיות והפיקחות שלה, ואז הוא מתחיל לחוש כלפיה אהבה. אבל, במהלך הפגישה השנייה, היא מתבטאת יותר, והוא מוצא את עצמו המום ומלא יראת כבוד מול הפיקחות שלה. יראה זו, היא ההערכה למידות והתכונות שלה – תכונות שגילה בה לראשונה, ושחושפות בפניו רמת איכות גבוהה יותר. כיוון שיראה היא 'מודעות למשהו הרבה יותר גדול ממני'.
כשיראה נכנסת לתמונה, האדם מבחין בטבע הא-לוהי של המצווה בה הוא עוסק, והוא מתפעם ממנו. ההתפעמות הזאת אינה מעכבת את האדם מלבצע את המצווה, אלא מעניקה לו הערכה עמוקה יותר של תוכנה. כך, האהבה מבטאת את הערכת האדם למצווה, כשהיראה מעניקה לו מודעות ברורה וגבוהה יותר של המצווה, ואז האהבה מתעוררת מההערכה הגבוהה יותר וכן הלאה...
כיבוד הורים
ישנה מצווה נוספת שדורשת שילוב של אהבה ויראה, וזוהי מצוות כיבוד ההורים. אנחנו מחויבים ב"כבד את אביך ואת אמך" וגם ב"איש אביו ואמו תיראו". התלמוד מסביר, שכיבוד ההורים כולל פעולות כגון: לקום בפניהם, לעזור להם לאכול ולהתלבש וכו' – כולן פעולות חיוביות – בדומה למצוות "עשה".
"יראה" מההורים, מצד שני, כוללת איסורים, כגון: לא לשבת במקומם הקבוע, לא לקרוא להם בשמם הפרטי ולא לסתור את דבריהם בצורה בוטה. כל אלה הן פעולות של ריסון ובלימה – בדומה למצוות "לא תעשה".
מודעות זו מביאה למעשה, לטשטושה של תחושת העצמיות שלנו, למול ההכרה שכל מה שיש לנו, הוא לא שלנו באמת.
מצד אחד, משמעותו של כל הטוב שקיבלנו מהורינו – כולל הקיום עצמו – היא המודעות שלנו לכך, שהם המקור לקיומנו ולטוב שבנו. אבל, אותה מודעות בדיוק, היא זו שמאלצת אותנו להיות יראים מנוכחותם – מכיוון שאנחנו חייבים להם את עצם קיומנו, וכל כך הרבה מעצמנו. מודעות זו מביאה למעשה, לטשטושה של תחושת העצמיות שלנו, למול ההכרה שכל מה שיש לנו, הוא לא שלנו באמת.
לכן, אהבה ויראה הן הבבואות המשתקפות מהחסד והגבורה. החסד הא-לוהי נותן לנו כל מה שיש לנו ואנחנו אוהבים אותו משום כך. מצד שני, הגבורה הא-לוהית גורמת לנו להבין, שכל מה שיש לנו הוא לא באמת שלנו. באופן זה אנחנו הופכים למודעים, בצורה חדה ונוקבת, לנוכחות הא-לוהית, ולחוסר החשיבות העצמית שלנו למולו.