כחברה בצוות הסמינרים למנהיגות ושיווק של טוני רובינס, עברה רובין מוסקו את "צעידת האש" 31 פעמים. במעשה גבורה מדהים זה יש ללכת יחפים על רצועה באורך 3 מטר של גחלים לוחשות, המחוממות לטמפרטורה של כ-650 מעלות צלסיוס. "צעידת האש" היא שיאו של הערב הראשון בסמינר סוף השבוע הפופולרי של טוני רובינס - "לשחרר את העוצמה הפנימית". מבין 1,400-1,500 המשתתפים בכל סמינר, 99% בוחרים לעבור את "צעידת האש". בשנים שעבדה בחברה, ראתה רובין רק משתתפת אחד שנכוותה ברגליה. מאות אלפי אחרים חוו את מה שמבטיח אתר החברה: "כביטוי הגופני האולטימטיבי לאמנותכם החדשה, תעברו כחץ מקשת לאורך רצועה של גחלים בוערות - כבר ביום הראשון!"

לדברי רובין, סמינר "טוני רובינס" הראשון שעברה "שינה את מרכז הכובד של חיי, מהעדר כיוון לאמונה בעצמי, ביכולת שלי להתמודד עם אתגרים בקריירה חדשה. הסמינר גם שיפר את יחסיי עם הוריי, אחיי ואחיותיי ועם חבריי".

במילותיה של הפרסומת הנלהבת לסמינר: " 'לשחרר את העוצמה הפנימית' עוסק בפריצות דרך, בהליכה אל מעבר לפחדים ולאמונות המגבילות אותנו, בהשגת יעדים ובהגשמת שאיפותינו האמיתיות, בהפיכת חלומות למציאות, ביצירת קשרים מספקים..." בקיצור, הסמינר מציע הַעֲצָמָה אישית, ובגדול.

רובין נכנסה לעניין והגשימה יכולות שלא ידעה עליהן קודם לכן. ועדיין, היא הרגישה שמשהו חסר לה.

זה הצליח אצל רובין. רובין נכנסה לעניין והגשימה יכולות שלא ידעה עליהן קודם לכן. ועדיין, היא הרגישה שמשהו חסר לה, כאילו היו חייה דו-ממדיים, מוגבלים לרובד גופני ונפשי בלבד. היא חשה שהמציאות היא יותר מזה. "ידעתי שיש משהו שהוא יותר גדול ממני, אבל לא הייתה לי דרך להבין או להעריך אותו.

"טוני מלמד אותנו שאם משהו קורה בחיינו, אנחנו יצרנו זאת, לטוב ולרע. הוא מוציא את אלוקים במכוון מהתמונה משום שהוא רוצה שאנשים יטילו את האחריות על עצמם".

יום אחד, כשהיתה נשואה בשנית ולא באושר, בהריון עם ילדה השלישי, נכנסה רובין למרכז הקהילתי היהודי שמול ביתה, ושמעה את הרצאתה של נילי קוזנס. "הרצאה זו שינתה את חיי לנצח", נזכרת רובין.

נילי שאלה: "האם אתם גוף או נשמה?"

היא הסבירה לנשים שסביבה שהן נשמות שעטו עליהן גופים, ושטבעה של הנשמה הוא טוב ואלוקי. "בפנימיותכן, אתן רוצות לעשות טוב", הצהירה.

"זה היה רגע שבו הבנתי את משמעות חיי", אומרת רובין. "בסמינרים להעצמה אישית, טוני רובינס מלמד שהכול קשור לאמונות. מה שאתה מאמין שהנך - זו המציאות שלך. אני האמנתי כל חיי שאני אדם רע, כי דברים רעים קרו לי. נילי נפנפה את האמונה הזאת כשאמרה לי שאני במהותו של דבר נשמה, ושאני טובה מיסודי".

כשמימד רוחני זה נפתח בפניה, החלה רובין ללמוד על היהדות ולבנות קשר לאלוקים. "כשהפניתי את תשומת לבי מעצמי לאלוקים, והתחלתי להבין ולהאמין שאני אדם טוב, שרוצה רק טוב - דברים טובים החלו להתרחש בחיי".

למעשה, תקופה זו היתה מאתגרת במיוחד בחייה של רובין. אמה נפטרה, אביה עבר התקף לב ונזקק לניתוח של חמישה מעקפים, ונישואיה השניים התפרקו. על אף כל זאת, היא מתארת תקופה זו כ"טובה", וזאת משום ש"הדרך בה התמודדתי עם מות אמי, מחלתו של אבי ועם גרושיי נבעה מאמונתי בה'. סמכתי עליו, שהוא יודע מה הוא עושה. הפסקתי לשאול 'מה אתי?'"

כעת לא היתה רובין מרוכזת בעצמה יותר, כי אם בה'. ולה', בניגוד לתחושת ה"היי" העצמי של הסמינרים, היתה נוכחות תמידית בחייה. כשרובין עמדה במצבים מפחידים או מאיימים בעבר, היא נהגה להשתמש בשיטה שלמדה מטוני רובינס. "עכשיו אני מדברת עם אלוקים", היא מציינת, "והתחושה עוצמתית הרבה יותר".

תנועת "הצמיחה האישית"

הסמינרים של טוני רובינס הם רק טיפה בים התוכניות של תנועת "הצמיחה האישית" שצצו בהמוניהן בשלושת העשורים האחרונים. המכנה המשותף לכל הסמינרים מהסוג הזה הוא ההבטחה לעוצמה אישית גדולה יותר, שבעזרתה ניתן להצליח בעסקים, להיגמל מהתמכרויות, להשאר בריאים לאורך זמן, לבנות מערכות יחסים אוהבות יותר, ואפילו לצמוח מבחינה רוחנית.

מכנה משותף נוסף לרבים מהם הוא העדר האלוקים.

קחו, למשל, את הצלחתו הפנומנלית של גארי זוקאב. מר זוקאב הוא מחברם של כחצי תריסר רבי מכר, שנושאים שמות כמו "מושב הנשמה", "סיפורי נשמה" ו"דעתה של הנשמה: בחירה אחראית". בדומה לטוני רובינס, גם גארי זוקאב מנהל סמינרים שבהם הוא מלמד את המשתתפים כיצד להפיק מעצמם עוצמה גדולה יותר (אותה הוא מגדיר כ"התיישרות האישיות עם הנשמה"). בניגוד לטוני רובינס, גארי זוקאב פועל במישור הרוחני, ומשתמש במונחים כמו צמיחה רוחנית, אינטואיציה, מורים חוץ-גופיים ותפיסה רב-חושית. באינדקס של ספרו "מושב הנשמה" מופיעות שלוש הַפְנָיות למלה "מלאכים", ו-12 הפניות ל"גלגול נשמות". המלה "אלוקים" לא מופיעה בו.

מעניין לציין שמר זוקאב כותב מושגים מסוימים באות ראשונה גדולה (בדומה למלה "אלוקים" באנגלית, אותה מקובל לכתוב ב-G גדולה): יקום, אדמה, חיים, וטבע (כשלאחרון הוא משייך תודעה ורצון). אך אלה מהווים ישויות פאסיביות שאינן תובעות דבר, כמו סבתא נעימת מזג ששמחה אם אתם זוכרים את יום הולדתה, ומושכת בכתפיה באדישות אם לא. המונח "עוצמה" שמר זוקאב עושה בו שימוש חופשי כל כך, קשור אך ורק לבני אדם, לעולם לא למונחים המופשטים שאותם הוא נוהג לכתוב באותיות גדולות, תחליפי האלוקים ביקום של מר זוקאב.

הבאר לעומת מי התהום

"תנועת הצמיחה האישית" מנסה לנצל את הפוטנציאל הבלתי מנוצל עד כה של בני האדם. זוהי חגיגה של יכולות אנושיות, שאינה שונה בהרבה מתקופת הזוהר של התרבות היוונית העתיקה. באותה תקופה גרמה פריחת האמנות, המדע והפילוסופיה להתלהבות חסרת מעצורים מ"האדם".

ציירו בדמיונכם זמן או מקום שבו שואבים אנשים מים מהנהר או מבאר המים המקומית. הנהר מרוחק; המים בבאר כלים, במוקדם או במאוחר. ואז מגלה מישהו בור באדמה שדומה לבאר, אך המים לעולם אינם כלים בו. ב"באר" זו יש מאגר בלתי נדלה של מים. אנו יכולים לדמיין את אנשי המקום חוגגים את קיומה של הבאר הפלאית, מבלי שיהיה להם כל מושג שהמים באים ממאגר תת קרקעי בלתי נראה: מי התהום.

היהדות מסכימה עם תנועת הצמיחה האישית בכך שכוחם של בני האדם הוא עצום - אבל רק משום שהם קשורים למקור האלוקי

היהדות מסכימה עם תנועת הצמיחה האישית בכך שכוחם של בני האדם הוא עצום - אבל רק משום שהם קשורים למקור האלוקי. מי ששם דגש על האנושי ומתעלם מאלוקים מחמיץ את עיקר הקיום האנושי, שהנו פיתוח יחסים קרובים עם האלוקי - מקורם של הכוח והעוז.

הפרומו לסמינר "לשחרר את העוצמה הפנימית" של טוני רובינס מבטיח לבנות "אסטרטגיות לביצועי שיא, שיגרמו לשינוי עצום בחייכם". מר רובינס עשוי להיות מופתע אם יגלה שגם ביהדות יש "ביצועיסטים" שיאנים, שקשורים לנס הכרוך באש. ולעומת מר רובינס, שמוציא את אלוקים מהתמונה משום שהוא רוצה שאנשים יקחו אחריות על חייהם באופן פעיל, אלופים יהודים אלה מוכנים להגן בגופם על הרעיון שכאשר שמים את האלוקים בתמונה - במרכזה, ליתר דיוק - אין דבר מעצים מזה. למעשה, משמעות הכינוי של אותם שיאנים, מכבי, הוא ראשי תיבות של המשפט: "מי כמוך באלים, י'"

האלופים היהודים

לפני 22 מאות שנה ניטשה המערכה, בימים ההם כמו היום, בין העולם שהעמיד במרכזו את האדם, שאותו ייצגו היוונים, והעולם שהעמיד במרכזו את האלוקים, שאותו ייצגו היהודים. השקפת העולם היוונית - עם ההישגים האמנותיים, האינטלקטואליים והספורטיביים שנתלוו אליה - היתה כה מושכת, שרוב רובה של האליטה היהודית, ובכלל זה הכהנים, האמינו בה.

כהן זקן בשם מתתיהו ומשפחתו דבקו במסירות באלוקים ובתורתו. כשהיוונים הסלגו'קים אסרו את קיומן של מצוות מסוימות, כמו שבת ומילה, סירבו המכבים לציית. הם הפגינו אחריות על חייהם בצורה שהייתה מדהימה את טוני רובינס ושאר מורי תנועת הצמיחה האישית. משפחה יחידה זו קמה כנגד כל הסיכויים ועשתה את הבלתי אפשרי. הם מרדו באימפריה היוונית הסלג'וקית, ואחרי שנים של מאבק סילקו את היוונים מירושלים ומתחום המקדש. המכבים טיהרו את המקדש מהפולחן האלילי שהכניסו אליו ההלניסטים, ותרו אחר שמן להדלקת המנורה. אך לאחר חיפוש נרחב התגלה רק פך שמן אחד שלא חוּלל. נדרש להם שבוע כדי לקבל אספקה חדשה של שמן טהור, אך הם החליטו להדליק את המנורה מיד, באותה צנצנת שמן יחידה, שבה הייתה כמות ליום אחד. קרה נס, והלהבות המשיכו לבעור במשך שמונה ימים תמימים.

המכבים היו בהחלט " 'ביצועיסטים' שיאנים" ש"פרצו דרכים חדשות, הלכו אל מעבר לפחדים ולאמונות מגבילות, והפכו חלומות למציאות" ברמה שלא תתואר. אחד ההבדלים הגדולים בין המכבים לבין ההולכים בדרכו של טוני רובינס, הוא העובדה שהמכבים נלחמו למען אלוקים ותורתו, לא למען הצלחתם האישית.

המכבים ידעו שלא זו בלבד שאלוקים עומד במרכז מאבקם, הוא גם המקור לנצחונם, מאגר מי התהום שסיפק להם מים בשפע, לשטיפת הצבא היווני כולו מישראל. התפילה שחיברו חכמי התקופה לזכר ניצחון המכבים, ברכת "על הנסים", מייחסת את הניצחון לאלוקים.

מה שאירע בבית המקדש ביום שבו מצאו המכבים את פך השמן הטהור היחיד, הוא שמפריד בין אלופים יהודים אלה למקבילות המודרניות שלהם. אילו היו המכבים חסידיו של לארי זוקאב הם היו אומרים בוודאי: "מה זה משנה אם השמן טמא? מה שחשובה היא הכוונה המודעת. הדליקו את השמן המחולל לכבוד נצחונה של נשמתכם וסמכו על היקום, שהדברים יסתדרו בהרמוניה".

אילו היו המכבים חסידיו של טוני רובינס, הם היו אומרים אולי: "בואו נדליק את פך השמן היחיד ונשתמש בכוחותינו הנפשיים, כדי שיבער שמונה ימים. אם נאמין שאנו יכולים לעשות זאת, נגרום לדבר להתרחש".

זה היה אקט של אמונה - לא בעצמם כי אם באלוקים.

אך המכבים היו יהודים דתיים, ולפיכך הם אמרו: "מצוות התורה מחייבות אותנו להדליק את המנורה, ואנו שואפים לשרת את ה' כמיטב יכולתנו, בעזרת שמן טהור. משום כך, נדליק את המנורה עם פך השמן היחיד שנמצא בידינו, ונשאיר את כל השאר לה'".

זה היה אקט של אמונה - לא בעצמם כי אם באלוקים. לאחר שניצחו במלחמה נגד הצבא היווני, היו למכבים כל הסיבות שבעולם לחוש חזקים וגדולים. הם יכלו לראות את הדובדבן שבעוגת הניצחון שלהם כאקט של העצמה. במקום זאת הם העדיפו אקט של התמסרות.

נס פך השמן אירע פעם אחת, לפני 2,168 שנים. אם לשפוט לפי להבות החג שדולקות השבוע בירושלים, תל-אביב, חיפה, פריז, לונדון, יוהנסבורג, ניו יורק, סנט לואיס, יוסטון, ריו דה ז'נירו, סנטיאגו, בומביי, סינגפור ואלפי מקומות אחרים שבהם מתגוררים יהודים - השפעת נס חנוכה יחיד זה עדיין לא פגה.

יש למישהו ספק שהיא לא תפוג לעולם?