רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

רגעים של אור בבר המצווה של בני

כ״ה במרחשוון ה׳תשס״ט כ״ה במרחשוון ה׳תשס״ט 23/11/2008 | מאת שרה יוכבד ריגלר

שלושה רגעים מרגשים ויפים מבר המצווה של בני, שלא התרחשו במסיבת הבר-מצווה.

הרגעים היפים ביותר בבר-המצווה של בני לא התרחשו במסיבת הבר-מצווה.

הראשון שבהם התרחש כחודש לפני יום בר-המצווה, כשבני, ישראל רון, הניח תפילין בפעם הראשונה. אמנם הוא מחויב להניח תפילין רק מגיל 13, כמו שאר מצוות התורה, אך בקרב יהודי אשכנז נהוג להתחיל להתאמן בהנחת תפילין שלושים יום לפני כן.

בחרנו לציין את האירוע בכותל במערבי, המקום השני בקדושתו ליהודים אחרי הר הבית. בנוכחות כל בני כיתתו, וכשאביו לצידו, כרך ישראל רון את התפילין סביב ראשו וזרועו השמאלית, כך שהקופסאות ובהן הפסוקים המצווים עליו לאהוב ולשרת את ה' צמודות היטב לראשו, וקרובות ללבו.

כשראיתי את הרצועות הנכרכות סביב זרועו של המתבגר שלי, עלו דמעות בעיניי. הענקנו לו רבות, אך מתנה זו עולה על כולן. נתנַו לו ייעוד ותחָמנו לו גבולות.

הענקנו לו מטרה בחיים: למלא את חייו במשמעות, לפי ההגדרה הטמונה בקופסאות התפילין; ותחמנו לו גבולות, בדמות הרצועות, המעניקות כיוון ומשמעת לחייו.

בלילה, כששכב לישון, ישבתי איתו במשך כמה דקות בחדר החשוך. האירוע שהתרחש הבוקר ריגש אותי. תהיתי מה הייתה משמעותו לגביו. ישבתי על המיטה ושאלתי אותו מהי, לדעתו, משמעות חייו.

"להגשים את היעוד המיוחד שלי", ענה.

זכיתי, שלבני יש תחושה, שיש לחייו ייעוד.

"איזה יעוד?" חקרתי.

"אני עוד לא יודע", הוא ענה בכנות. חייכתי. לרוב האנשים שהגיעו לגיל כפול או משולש משלו לא ברור עדיין מהי המשימה שהתבקשו למלא בעולם הזה. אך זכיתי, שלבני יש תחושה, שיש לחייו ייעוד, והם יותר מסתם שיטוט חסר-מטרה בעולם.

אפילו לפני ששאלתי, בעודי צופה בו הבוקר, מעביר את הרצועות מסביב לזרועו, ידעתי שהוא יודע שלחייו יש משמעות נעלה.

להפוך לנותן

הרגע המרגש השני התרחש כשבוע לפני בר המצווה של בני, כשבעלי ואני ליווינו את ישראל רון למשרד "יד אליעזר" בירושלים.

עלויות בר המצווה גרמו לכולנו לאי-נוחות. גם בלי מותרות וקשקושים – בלי פרחים או תזמורת, עם הקייטרינג הזול ביותר שיכולנו למצוא – ההוצאות הרקיעו שחקים. בהיותנו מודעים לכך שיש המוני נערים בישראל שמשפחותיהם אינן מסוגלות לממן את החגיגה או אפילו את רכישת זוג התפילין, החלטנו להצטרף לתוכנית "תרום בר-מצווה" של יד אליעזר.

מילכה בנזימן, רכזת יד אליעזר, קיבלה את פנינו בהתלהבות: היא מצאה את המקבלים המושלמים לתרומת אלף הדולרים שלנו. הנער הראשון היה בן לאב מתעלל. האם, סוף סוף, לקחה את הילדים וברחה למקלט. בעודה עסוקה במאבק הישרדות, לא היה לה כסף לחגיגת בר מצווה. מסיבה בסיסית ביותר לחמישים איש, בני כיתתו של הנער ובני משפחה קרובים, עולה כ-500 דולר.

תוכנית "תרום בר-מצווה" של יד אליעזר כוללת, בדרך כלל, 500 דולר למסיבה ועוד 500 דולר לתפילין; אך סבתו של נער זה זיכתה אותו בתפילין משלו, ולפיכך, הסבירה לנו מילכה, מחציתה השניה של תרומתנו תיועד לרכישת תפילין לנער אחר.

אביו של הנער השני נפצע קשה בזמן שרותו בצה"ל, ונותר נכה לשארית חייו. מדינת ישראל העניקה לו סכום נדיב, שבו השתמש לרכישת דירה. במשפחה שבעה ילדים, וההכנסה החודשית לא הספיקה להוצאה נוספת של רכישת תפילין. לשם כך נועדה מתנתנו.

כשהושיט ישראל רון למילכה את הצ'ק על סך אלף דולר, חנקו דמעות את גרוננו. עוד לפני מסיבת הבר מצווה שלו, אשר בה יקבל שפע של מתנות, הגדיר בננו את עצמו, בראש ובראשונה, כנותן.

כשחזרנו למכונית הודיע ישראל רון שהוא רוצה להעניק עשרה אחוזים מהכסף שיקבל לבר-המצווה שלו לבנו בן ה-11 של דוב. דוב הוא השליח של הירקן המקומי שלנו, וסוחב ארגזי פירות וירקות עבור אנשי השכונה. אשתו נמצאת בתרדמת כבר שנים רבות, כך שבנו היחיד, יוסף, הוא למעשה יתום מאם. לישראל רון היה רעיון: להשתמש במעשר מכספי בר-המצווה עבור קייטנה ליוסף, שאותו מעולם לא פגש.

המנורה

חגיגת הבר-מצווה נערכה שבוע לאחר מכן. אהבה, שמחה וברכות הציפו את המקום בשפע. אבל הרגע המרגש השלישי אירע שעות ספורות לאחר מכן, אחרי שחזרנו הביתה, כשפתח ישראל רון את המתנות שלו.

בין ערימות הספרים, הצ'קים וה"צעצועים" (אייפוד, אוהל, כמה משחקים), היתה גם קופסה שעליה נכתב "שביר!". ישראל רון הסיר את שכבות עטיפת-הבועות וחשף מנורת שמן עתיקה עשויה חרס, שגודלה כגודל כף ידו. המכתב שהתלווה אליה אישר שאכן מדובר במנורה בת אלפיים שנה, מהמאה הראשונה לספירה הנוצרית. היא נמצאה באתר חפירות במרכז הארץ, והיתה שייכת ליהודי. איך ידענו? המכתב הסביר:

"שים לב שמרכז המנורה שבור. כאשר הכינו הרומאים מנורות כאלה, הם שילבו בהן תמונות של אלילים, צלמי עבודה זרה, שלא היו מקובלים על היהודים. כאשר רצה יהודי להשתמש במנורה, ראשית כול שבר את התמונה. הוא ידע שעליו להתנתק מההשפעה הנוכרית הרעה. יהודים בתקופות הקודמות לא חיו בתנאים שונים כל כך מאלה של יהודים היום... כאבותינו, גם אנו".

התבוננתי במנורה העתיקה בהשתאות. היא היתה שייכת ליהודי שחי כאן בארץ ישראל, כמו בני - לפני אלפיים שנה.

ישראל רון אינו הבן הראשון במשפחתנו שנולד בארץ ישראל. משפחתנו החלה להכות כאן שורשים כבר לפני שלושת אלפים שנה! כאן הם חיו את חייהם, ילדו את ילדיהם, וחגגו בר מצוות וחתונות. מכאן הם הוגלו והחלו את נדודיהם הארוכים במרחבי אירופה, רוסיה, רומניה, ובסופו של דבר, אמריקה.

והיום, שבנו לארצנו. ישראל רון הוא הבן הראשון במשפחתנו שנולד בארץ ישראל מזה אלפיים שנה. כעת, אנו בעליה של מנורה שמחברת אותו ליהודים שחיו לפניו במקום הזה.

מנורת השמן העתיקה חיברה בין בנִי לבין יהודים אחרים, בזמנים אחרים.

חגיגת הבר-מצווה שמה דגש על בן השלוש-עשרה, הוא בר-המצווה. במידה רבה מאוד, הופך הנער להיות איש באותו יום. אך יום הבר-מצווה מסמל גם את קבלתו כחבר בוגר בקהילה היהודית. הוא יכול להיות חלק ממניין, הוא יכול להתפלל ולקיים מצוות בשמם של יהודים אחרים. בעצם, הגעתו של הנער לגיל בר-מצווה אמורה לחבר אותו לכלל ישראל, גם ליהודים אחרים שחיים ברחבי העולם.

מנורת השמן העתיקה חיברה בין בנִי לבין יהודים אחרים, בזמנים אחרים.

רגע של אור.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן