רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ופִשרה

מצרים הזכורה לטוב

בהעלותך (במדבר ח-יב )

מאת Tzvi

הכנות אחרונות למסע

פרשת "בהעלותך" משלימה, בתחילתה, את תיאור ההכנות לקראת מסע העם אל תוך "המדבר הגדול והנורא" (דברים ח, טו). הכנות, שלהן הוקדשו שתי הפרשיות הקודמות. עתה, בפתח פרשה זו, נקבעו סדרי החנייה והנסיעה האחרונים (במדבר ט, טו-כג). בצוו מיוחד הוכנו חצוצרות (שם י, א-ח), ונקבע נוהל מדויק לתקיעות ולתרועות - למסעות המחנה (שם א-י) אף תפילת קרב חוברה במיוחד (שם, לה-לו), אותה אמרו בעת "נסע הארון" (שם) ואז הגיע הרגע: "בשנה השנית, בחדש השני בעשרים בחדש, נעלה הענן מעל משכן העדת. ויסעו בני ישראל למסעיהם…" (שם, יא-יב).

המסע הגדול החל. המסע, שלא כמצופה, ארך ארבעים שנה. מסע, שהפך לכור מבחן לעם ישראל. בו נחשפו אופיו ותכונותיו לטוב ולרע, כפי שבאים הדברים לידי ביטוי כבר בפרשתנו.

יתרו רוצה הביתה

בטרם יצאו לדרך, קיים משה שיחה עם חותנו יתרו. שיחה קצרה, המלמדת על תחושת האחריות העמוקה של משה רבנו כלפי עמו. היא גם מבליטה את כשרון ראיית הנולד, בו בורך.

וכך התנהלה השיחה:

"נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכה אתנו והטבנו לך…" (שם, כט).

אולם, יתרו משיב בשלילה. האיש, שנפלאות יציאת מצרים וקריעת ים-סוף טלטלו את רוחו. האיש – שנפלאות אלו הביאו אותו לנטוש את ביתו, את מעמדו וכהונתו במדיין, ולנדוד אל המדבר, כדי לשהות שם בצל גדולת חתנו – רוצה עתה לשוב לביתו:

"לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (שם, ל).

אך, משה מפציר בו, אינו מוותר:

"אל נא תעזב אתנו, כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעיניים" (שם, לא).

בדבריו של משה ניכר, שהוא זקוק לחותנו המדייני, הוא חפץ בו כ"יועץ לתפקידים מיוחדים". תלות זו מובלטת היטב בדברי המדרש על הפסוק:

"כל דבר ודבר, שנתעלם מעינינו, תהא מאיר עינינו בהן" (ילקוט שמעוני במדבר, תשכו).

והדברים תמוהים.

המדייני הנכרי – אף כי הכיר באלוקי ישראל ובתורתו – יהיה לעיניים לעם ולמשה? וזאת בשעה, שהשכינה שורה על המשכן, ומשה, המנהיג, חוסה בצל הנבואה האלוקית המובילה אותו? לאיזה זוג עיניים נוספות זקוק הוא?

אכן – "עיניים" הוא יתרו. עיניים חשובות.

כך קלט את הדברים רבי יוסף חיים, האיש הגדול מבגדד בספרו "בן איש חי":

ליתרו היתה תכונה ומעלה, החייבת להיות לנגד עיניהם של ישראל בכל מסעיהם. זו מעלה, שאיש מבני ישראל, באותו דור, לא בורך בה. גם הנבואה לא תוכל להנחילה לעם להאיר את עיניהם בהם. זו תכונת ההליכה נגד הזרם, שהפגין יתרו בעצם בואו אל המדבר.

ועל כן, טען משה באוזניו:

אנו זקוקים לך, כי אתה סמל חי ליכולת ההתגברות על קשיים, וליכולת להתמודד עמם. לעם ישראל עצמו לא היתה ברירה. מסלול המדבר הוא עתה עבורו מסלול החיים היחיד. אולם היותו כפוי לצעוד בו, עקב נסיבות שלא היו בשליטתו, יוצרת את החשש, שקשיי הטלטולים יעוררו בקרבו את המרירות, אי שביעות רצון ומחשבות מרי. הקשיים עלולים להרתיעו מהמשך הדרך.

על כן, מסוגלת דוגמת חייך, יתרו, לשמש מופת, להיות לנו ל"עיניים". נצביע עליך, כדי לשאוב עידוד בשעות הקשות שתבואנה. כי אתה באת למדבר מרצונך החופשי, בהותירך מאחורי גבך את המעמד המכובד, מנעמי הציביליזציה, משפחה ותנאי מגורים נאותים. באת עקב הכרת האמת שבלבך, בלא להתחשב בקשיים.

ולנו אתה אור בעיניים.

המאבק על הבשר

עתה, שזכה העם לכל הטוב, מופיעות התלונות.

המחנה הגדול מאורגן כבר היטב, כל שבט שוכן בצל דגלו, במקומו הראוי. המשכן מצוי במרכז המחנה – מרכז לחיי המחנה. בידי העם נתונה עתה מערכת מצוות מקיפה ומושלמת. מערכת, העתידה לתרום רבות לחינוכם ולהעלאת רמתם התרבותית. גם בעיות הפרנסה מצאו את פתרונן המלא (מן – לחם מן השמים). ואז – "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'…" (שם יא, א).

הפסוק אינו מבהיר, מה היתה התלונה. הפסוק אף מדגיש, כי לא נאמרו דברים מפורשים. העם היה – כמתאוננים. לחישות של אי שביעות רצון, תחושות עמומות של חוסר סיפוק. מה שהושג, אין לו ערך, כי רוצים עוד, אף כי ה"עוד" הזה אינו ברור די צורכו גם למתלוננים עצמם, מצב נפשי זה, בכל אופן, הצביע על תכונה של כפיות טובה, המצמיחה הרגשה של קיפוח. על כן, צפים על פני השטח, מה שקרוי בשפת ימינו – "קיטורים".

מה היה מקור התלונות שם, במדבר?

חדים מאד הם דברי המדרש:

"אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה, היאך לפרוש מאחרי המקום [האלוקים]" (ילקוט שמעוני בדמבר, תשלב).

מספר פסוקים לאחר מכן חוזרת התופעה על עצמה:

"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" (שם, ד).

שוב – תאווה סתומה, בלתי מוסברת. תחושות אי נוחות ותשוקות בלתי ברורות. רוצים משהו ולא יודעים מה. מה שברור, היש המצוי בידיהם אינו מספק כלל.

רק לאחר שהנרגנות הקיפה חלקים גדולים יותר של העם, הוגדרו התביעות:

"וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכלנו בשר" (שם).

ואז, באותו רגע הופכת התאווה לבשר בעיני העם, שיצא ממצרים וזכה לחיי ייעוד – ליעד המרכזי, לחזות הכל. על מילויה של תאווה זו יש לנהל מאבק נמרץ. באותה שעה היה זה טעם הקיום של בני ישראל, טבעם החלש התגלה..

תשוקת הבשר מולידה עיוותים. היא מערפלת את הזיכרון ומעלה טיעונים, שבימים כתיקונם היה האדם מתבייש בהם. והנה הקולות המושמעים בצד הדרישה לבשר:

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (שם, ה).

שאלת הדגים חינם, שלהם זכו במצרים, מעסיקה רבות את המדרש ואת הפרשנות שלאחריה.

אולם, אנו נתייחס לנקודה אחרת בדברי העם המתאווה: זו הסלקטיביות של זכרונו. התאווה לבשר השכיחה מן הלב, בבת אחת, את כל אשר סבלו במצרים. באותם רגעי תשוקה נשאו העיניים בערגה אל בית העבדים, משל היה בית הבראה, בו מגישים לנופשים דגים (כלולים במחיר) בכל ארוחה, בתוספת סלטים של קישואים, בצלים ושום. איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר! איזו התרפקות מרגשת על מצרים, שכה שיעבדה אותם! וזאת, תקופה קצרה ביותר אחרי השחרור.

כיצד יתכן הדבר? האם כה קצר הוא הזיכרון?

מסתבר שכן! במיוחד, כשתשוקה עזה כובשת באותה שעה את הלב, ומשבשת את מערכות ההיגיון כולן.

מה הם רצו?

ובכל זאת, כיצד יתכן הדבר? מהו ההיגיון שמאחורי התנהגותם?

חז"ל נדרשו להסבר מילה אחת. מילת מפתח. המילה "חינם".

"אם תאמר, שמצרים נותנים להם דגים חינם? והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) 'ותבן לא ינתן לכם' – אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם?" (מדרש, כפי שצוטט בדברי רש"י על הפסוק).

שאלה הגיונית: תבן לא, דגים כן?! ועל כן הסבירו חז"ל מילה זו כך:

"ומהו אומר 'חינם' – חינם מן המצוות" (שם ברש"י).

וזו, כמובן, סטייה מוחלטת מפשוטו של מקרא.

למרבה העניין, סוטים חז"ל בפרשה זו פעם נוספת מן הפירוש המילולי הפשוט. ובעוד רש"י מפרש את הפסוק – "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו" (שם, י). כפשוטו: "משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי", מביא הוא את "דברי רבותינו שאמרו: למשפחותיו – על עסקי משפחות, על עריות, הנאסרות להם."

בדברים אלו, מפקיעים חז"ל את תלונות בני ישראל מן המישור המעשי "הבשרי", ומעלים אותן אל המישור הדתי, המישור הרוחני. בכך, חושפים הם את ההיגיון של תלונותיהם המוזרות על בשר, על דגים וזיכרונות מלבבים מארץ השעבוד. במילה "חינם" טמון הסוד. השמעת מילה זו היתה "כשל" פסיכולוגי, המצביע על התלונה האמיתית, המקננת בעמקי הלב. התלונה אותה מתביישים הם להביע בפה מלא, זו התלונה נגד עול התורה והמצוות, שהוטלו עליהם. עול, הבא לכבול בכבלי תרבות את טבעם הפרוע והאנושי, אשר נהנה מחפש גמור, שלא הוצמדו לו כל בלמים, בעת היותם עבדים ומדוכאים. המעבר משעבוד חיצוני אל הצורך בחינוך ובריסון עצמי היה להם קשה מדי. הוא הוליד את המרי, הזכיר את השפע בארץ מצרים, ואת הדגים חינם.

דרישת הבשר ברגע זה הינה מגוחכת בשעה שהמן מטעים בפיהם כל טעם שבעולם. אולם, משנחשף הרובד העמוק של מריים, זה הטמון בתת-מודע, מוסברת התנהגותם, ועל רקע אופיים – אף מובנת.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן