מעשיה חסידית שטעמה כטעם יין ישן מספרת, כי פעם בקשו תלמידיו של הבעל-שם-טוב מרבם, שיראה להם יהודי צדיק.

הבעל-שם-טוב נאות.

בלילה של אותה השבת, לאחר התפילה, הורה הרבי לתלמידיו להצטרף אליו. יחד איתו פסעו בעקבותיו של יהודי שבגדיו מהוהים, מנעליו בלויים ופניו שמחים, עד שהגיעו לביתו הזעיר והעלוב.

"שבת שלום לך, רעייתי, יונתי, תמתי!" קרא העני כשנכנס לביתו. הבעל שם טוב ותלמידיו צפו בו בשקט, מבעד לחלון, ושמעו את תשובתה של האישה: "שבת שלום גם לך, אלוף נעורי!"

על השולחן היתה מונחת מפית מבהיקה בלובנה. "הביאי נא, אשתי היקרה, את היין לקידוש", בקש העני, ואשתו, בתנועה מלכותית, הרימה את המפית הצחורה וגלתה שתי ככרות לחם יבשות. באין יין לקידוש, קידש בעל הבית על הלחם היבש, ושוב פנה אל אשת נעוריו: "הגישי נא, תמתי, את הדגים!" האישה נחפזה לקיטון, ושבה עם קערת שעועית, ממנה הגישה לבעלה וגם לה-עצמה.

"האם תרצה מנת עוף, יקירי?" הציעה האישה והגישה עוד מעט שעועית לצלחתו

ישבו העני ואשתו, אכלו מן השעועית ושרו זמירות שבת בפנים מאירות, שאור נרות השבת מזדרח בהם. "התואילי יונתי, להגיש את מרק העוף ושקדי המרק הנפלאים שלך?" ביקש הבעל, ואשתו הגישה שוב מעט שעועית מבושלת לבעלה, ומעט לעצמה. זמירות השבת הנרגשות שלהם מלאו את חלל החדר העלוב, צחצחו אותו והבהיקו את זגוגיות החלונות, דרכם הגיעו לאוזני הרב ותלמידיו שעדיין עמדו בחוץ, מרותקים. "האם תרצה מנת עוף נוספת, יקירי?" הציעה האישה, ובלי לחכות לתשובה הגישה עוד מעט שעועית לצלחתו, וגם לשלה.

"מעדני השבת שלך, רעיתי – אין כמוהם לחזק את נפשי העייפה", אמר העני בפנים קורנות. "ממש כבוד השבת".

משסיימו לסעוד את ליבם, וגם שבעו, הביטו בני הזוג זה בזו במבט שאצר בתוכו את כל האהבה, השמחה והמנוחה שרחפו ביניהם. הם קמו ממקומם, ונתנו דרור לרגשותיהם הגואים בניגון שהפך לאחר רגעים לריקוד סוחף: "אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו..."

כשראו אותם תלמידי הבעל שם-טוב, מסיימת המעשייה החסידית, פרצו בבכי ואמרו לרבם: "תודה לך, רבנו. הראית לנו אנשים עניים, המסתפקים במועט ושמחים בחלקם. אביונים ההופכים לחם - ליין, ושעועית - למעדני שבת. צדיקים נסתרים, שקול תפלתם וזמרתם ממלא את הארץ ועולה עד לשמיים."

למה להעמיד פנים?

אנחנו קוראים את המעשייה (ובעצם, מעשיות עדיף לשמוע, לא?), ולא ממש מבינים. מהי ההצגה הזו? הרי לזוג האביונים לא היה יין לקידוש, וגם לא דגים או עוף או מרק או אפילו חלות טריות וריחניות. המחסור היה גלוי לשניהם. למה להעמיד פנים? הרי יכולים היו לאכול ביחד את השעועית, אולי קצת לקטר ביחד, וביחד לקוות לימים טובים יותר. האמת היא, שגם קשה לנו לתאר לעצמנו מציאות חיים כזו, שההעדר בה רב על המצוי, וקשיי הפרנסה אינם מסתכמים באוברדרפט המפוטם שבבנק, ובחודש המתמתח הרבה מעבר למה שמאפשר לו מלאי המזומנים שלנו.

אבל אנחנו, כולנו, מכירים קשיים מסוג אחר: חלקנו מכירים בדידות (כן, בתוככי העיר הגדולה והצפופה שלנו...), אחרים חווים פלונטרים בזוגיות או תסכולים במערך המשפחתי, המצומצם וגם המורחב. את מי שלומד מתיש הלחץ בלימודים, על העובדים מעיק העומס בעבודה. המתבגרים אבודים במבוכי תנודות הגוף-נפש, ואילו לבוגרים כבד עם הגיל שמתעקש להודיע על התקדמותו העקבית...

איפה מוצאים את הכלים, או את הכוחות, להתמודד עם כל אלה? היכן היא, בכלל, נקודת המוצא של ההתמודדות? מה ניקח לנו כצידה לדרך?

ושמא נלך גם אנחנו, בלילה של שבת, יחד עם הבעל-שם-טוב ותלמידיו, לצפות באותו זוג מופלא? אין מה לדבר, היה להם קשה. אבל הם שאבו את יכולת ההבלגה, את תעצומות הנפש להמשך הדרך, מן הצוותא המיוחדת שלהם. היום היו קוראים לזה "זוגיות". היום היו אומרים: קחו לכם זמן, רק שניכם ביחד, ותנו לרגשות שהתכווצו והתקשו – לזרום שוב. הכינו תפאורה מתאימה, והיכנסו לתפקיד. אולי בהתחלה זה יהיה מעט מאולץ, אבל לאט לאט יתחילו הרגשות לפכות והכוחות להתעצם. וכך, ממילא, יחליקו הנועם והעוצמה הנינוחה את קמטוטי התסכולים, הפלונטרים, המבוכות והרפיון.

כל אחד במקומו, כל אחד עם מציאות חייו, על מועקותיה ונדנודיה, גבנוניה והשערוריות שהיא טומנת להולכים בה. תנו לקשר הנשמות שתמיד היה שם לשוב ולצוף, תנו לסעודת השבת המשותפת לעשות את שלה. אפילו אם זה מתחיל עם קצת העמדת פנים, זה מסתיים בנועם ובחום, המתעופפים דרך החלונות אל השמיים – ומשם הדברים נראים כבר הרבה יותר אפשריים.