תמוז וכוחות הטבע
מה שמתרחש כשאנו חושבים שאנחנו מבינים הכול, ושהכול בשליטתנו.
חודש זה נקרא על שמו של אל שמש בבלי קדום. סביר להניח שאילו הוטל עליי לבחור שמות לחודשים העבריים, זה לא היה השם הראשון שהיה עולה בדעתי. למעשה, שם זה עומד בניגוד גמור לכל מה שמייצג לוח השנה העברי. כל חודש מציע לנו הזדמנות לצמיחה והתחדשות, ועבודת אלילים היא פגאנית ומגבילה. הקריאה בשמה של דמות מרכזית בדת שסגדה לשמש וראתה בה את מקור האנרגיה הבלעדי מחזירה אותנו לעבר ארכאי, לפרהיסטוריה, לפני שאברהם אבינו הבין את הטבע לאשורו וקלט שישנו גורם א-לוהי, יד אחת, נסתרת, שמעניקה לו את אחדותו, את האלגנטיות שלו ואת יעודו.
הסגידה לשמש היא אולי פרהיסטורית, אבל היא עדיין באופנה. אמנם איש אינו משתמש במונח זה (פרט לנופשים נלהבים במיוחד), אך זה עדיין לא משנה את העובדה שיחסנו לטבע אינו שונה כל כך מיחסם של הפגאנים, עובדי השמש. אנחנו עדיין חושבים על הטבע ככוח עם חוקיות משלו, שפועל באופן אוטונומי, ולעולם אינו משתנה. אנו משתמשים באקסיומות כמו "אפשרי" או "בלתי אפשרי", כאילו שהטבע אינו כפוף לאף כוח זולת כוחו-שלו.
הסגידה לשמש היא אולי פרהיסטורית, אבל היא עדיין באופנה
לא קשה להבין את זה. הטבע, שהשמש מגלמת את כוחו, הוא כוח די מדהים. השמש אולי נמצאת במרחק של מיליוני קילומטרים מכדור הארץ, אך כל מי שנשרף אי פעם מהשמש, יודע עד כמה בלתי רלוונטית עובדה זו אל מול החום העצום, האנרגיה והאור שהיא מפיקה. כשאנו רותמים כוח זה למטרה טובה, או להפך, אנו חשים שהשתלטנו על כוחות הרבה יותר חזקים מאיתנו. אנו רוקחים מרקחת עצומה של סגידה לטבע וסגידה עצמית. אנו משתמשים בה כדי להרוס את הפלנטה שבה אנו חיים, את שותפנו לפלנטה ואת השלמות הרוחנית שלנו-עצמנו.
סימנו האסטרולוגי של חודש תמוז הוא סרטן, והוא מייצג גישה מסוימת לחיים. המסיטיקנים הקדומים דיברו על חומם של ימי הקיץ הארוכים וכיצד הם נדבקים אלינו ועוטפים אותנו בשעמום ותסכול, עד כדי כך שאיננו יכולים להתעלם מאחיזתו ההדוקה. הסתמכותנו על המדע, הטכנולוגיה והטבע, ללא ההבנה שא-לוהים עומד מאחורי כל אלה, מכרסמת בנשמותינו, ואנו נשבים בקונספציה הזו. אפילו כשאנחנו מבקשים להכיר את א-לוהים, מאפילה חוסר יכולתנו לחשוב במונחים שהינם מעל ומעבר לעולם הגשמי, על כל מה שאנו מצליחים לראות.
י"ז בתמוז
בחודש זה התרחשו חמישה אסונות. כל אחד מהם מעניק לנו הצצה אל התהום, אל מה שעלול להתרחש כשאנו חושבים שאנו מבינים הכול, ושהכול נמצא בשליטה.
הראשונה והידועה ביותר מבין טרגדיות אלה היא הריסתו של החפץ – שיש הטוענים שהוא היקר ביותר שבן אנוש יכול היה להחזיק – לוחות הברית, שנכתבו בכתב ידו של א-לוהים. מה היה רצף הארועים שהפך ארוע זה לבלתי נמנע?
א-לוהים העניק לנו את עשרת הדיברות בו' בסיוון. בז' בסיוון העפיל משה להר סיני כדי ללמוד את פרטיה ומשמעויותיה הרבות של התורה כולה. מכיון שכך, אמר לעם ישראל לצפות לשובו תוך ארבעים יום. הוא לא התכוון לכלול את היום בו העפיל להר, כיון שלא היתה זו יממה שלמה (בלוח השנה העברי, היום מתחיל מהערב שלפני היום). העם סבר שהוא התכוון לכלול את היום בו החל במסע, ולאי הבנה טכנית זו היו השלכות מרחיקות לכת.
כשעלה השחר על בוקרו של ט"ז בתמוז, עם שלם עצר את נשימתו בציפיה לקבלת לוחות הברית, ולהתחלת לימוד האמת. היה זה אחד הארועים המשמעותיים ביותר להם ציפינו אי פעם.
כדי להבין את שהתרחש בשלב הבא, עלינו לסטות הצידה לרגע. התורה ניתנה לבני אדם, ואנו, בני האדם, מלאים בסתירות ותסביכים. אנחנו רוצים להגיע אל העולם שמעבר, אבל אנו גם אוהבים להיות בשליטה ולהישאר עם המוכר לנו. אנחנו רוצים לדעת את א-לוהים, אך מעדיפים "להקטין" אותו מאשר ל"הגדיל" את עצמנו.
אנחנו רוצים לדעת את א-לוהים, אך מעדיפים "להקטין" אותו מאשר ל"הגדיל" את עצמנו
יכולתנו לדמיין את מה שנמצא מעבר לרגע הנוכחי גורמת לנו לשאוף לעולם טוב יותר, ולרצות להימנות על האנשים שיביאו לעולם כזה. כשאנחנו מדמיינים לעצמנו את הפוטנציאל האפשרי, אנו מוכנים להקריב למען אמונתנו. אותה יכולת לדמיין דברים מעבר לרגע הנוכחי, היא גם זו שגורמת לנו לראות את המציאות מבעד למשקפיים שכלפי חוץ נראות מעשיות. אנחנו חושבים שאנחנו ריאליסטיים, וצופים כיצד ייראו פני הדברים, כשאנחנו נופלים לתוך מלכודת ה"נורא ואיום". וכשהתמונות שאנו רואים בעיני רוחנו נראות אמיתיות יותר ויותר, אנו נתקפים יאוש או פחד. אותן תמונות מהוות מקור לרגעים הקשים ביותר של פחד משתק שאנו חווים.
כשהדמיון החזותי שלנו תואם את חזון המציאות של א-לוהים, הדבר מקדם אותנו לעבר מה שידוע כהשראה א-לוהית, "רוח הקודש". זה יכול להתרחש רק כשאיננו חוסמים את האמת שלו ברעיונות שלנו (שהינם לעתים כה נסתרים עד שאנחנו עצמנו איננו חשים בקיומם). כשהפילטרים שלנו פועלים, הם זורעים מהומה פנימית. הפחדים שלנו מקדמים פנטזיות ואימה. מכיוון שמקור השקר אותו אנו משליכים החוצה נמצא בתוכנו פנימה, מכנה אותו התלמוד השטן שמילולית משמעו קטגור. הקטגור מוכר היטב לכולנו, כמובן. הוא אינו אלא התגלמות עולמנו הפנימי.
מספר לנו התלמוד שהשטן הראה להם את משה מת, שוכב על אלונקת מתים.
כשהוא לא הגיע במועד בו ציפו לו, התמונה שראו עם ישראל בעיני רוחם היתה התגלמות האבדון. הם היו נטולי מנהיג. הם היו במדבר, פניהם מועדות אל הלא ידוע. חזונו של משה, ההשראה הא-לוהית שלו והניסים שהביא, היו אלו שהניעו את המסע אליו יצאו בני ישראל. כעת, הם לא הצליחו להבין את המתרחש. הם לא יכלו לשרוד בסביבה כזאת יותר מכמה ימים, לכל היותר. כל זה נכון לחלוטין – אם אתם עובדים את השמש, ואתם סבורים שהאפשרויות היחידות שעומדות בפניכם הן אלו שתואמות להפליא את חוקי העולם הגשמי כפי שאתם תופסים אותם.
שלוש תגובות
היהודים במדבר הגיבו למשבר זה בשלושה אופנים שונים.
קבוצה אחת שכללה את המחנה המצרי ואנשים נוספים, שרצו להשתתף יחד עם בני ישראל בהרפתקה רוחנית זו, אך רצו גם שהכול יסתדר לפי המוכר והידוע להם. אלה השתמשו בקביים שעליהם נשענו כל חייהם: אם מה שא-לוהים עושה גדול עליהם, הם מקטינים אותו לגודל שמתאים להם, ומכופפים אותו כך שייכנס לפנתיאון האלים שלהם, שמייצגים מגוון של כוחות טבע.
אין ספק שהם חשבו שהם יכולים לרתום אנרגיה לשירותם, ולהמשיך בחייהם בלי לחקור במופלא מהם ובמערכת האקסיומות שלהם. הם לחצו על אהרון לבנות עצם שייצג את האוטונומיה הרוחנית שלהם, עגל שמסמל משהו חדש, נעורים, את הפוטנציאל להפוך לשור, בעל החיים המבויית החזק ביותר. הם ראו את עצמם כבעלי כוח, והאמינו שחפץ, מעשה ידי אדם, יכול לזמן כוח עליון. בתקופה בה פולחן אלילים היה נפוץ מאוד, צורת חשיבה זו התאימה למה שהכירו.
אהרון לא ראה כמה הרחיקה לכת קבוצה זו. הוא תבע מהעם זהב ותכשיטים, וקיווה שבכך יוכל להרוויח זמן. אחד מעובדי האלילים נעזר בכוחות מיסטיים כדי ליצור את הסמל, וכך בנה את עגל הזהב המפורסם. הוא נראה אמיתי ומלא חיים, והם האמינו שהצליחו ליצור סמל בעל כוח רוחני עצום – בדומה, אולי, למאמיני השינטו ביפאן שהאמינו שהקיסר שלהם הוא התגלמות האל עלי אדמות, ושלדגל שלהם היה כוח משל עצמו.
הקבוצה השניה
הקבוצה השניה כללה אנשים שנולדו יהודים ויהודים שהתגיירו. כשהם שמעו את א-לוהים מכריז "לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פניי", הדבר נגע עמוק בלבם. הם רצו בָּאמת יותר משרצו בנוחות, ועצם המחשבה על עבודת אלילים, או מעשה שימנע בעדם מלהכיר את הבורא ולעבוד אותו, נחשב בעיניהם לנתעב.
אילו היו שם לבדם, קרוב לוודאי שהיו מצליחים להחזיק מעמד עד לשובו של משה, ואז להעלות בפניו את פחדיהם – שנבואתו נכשלה כיון שלא עמד בהבטחתו. הוא היה מסביר את הטעות בחישוב, מיישר את ההדורים, והמסע שלהם לארץ ישראל היה נמשך כמתוכנן.
אך הם לא היו מבודדים משאר בני ישראל. הקבוצה הראשונה השפיעה עליהם לא פחות ממצפונם. שני הצדדים נראו להם שטחיים ולא אמיתיים. הם מצאו מפלט בציניות בה נקטו כלפי אהרון והלוויים, שנותרו נאמנים למנהיגם "המת" במקום "לשאת באחריות, לקחת שליטה, להיות ריאליסטיים" – ובה בעת לעגו לעובדי האלילים הנלהבים וצחקו לדבקותם באמונתם.
הקבוצה השלישית
הקבוצה השלישית היתה מורכבת מאנשים שידעו שהם עדים לבגידתה של אומה שלמה בכל מה שא-לוהים הראה לה. המכות. בקיעת הים לשניים. עשרת הדיברות. המן שירד מהשמיים. א-לוהים אילץ אותם להביט אל מעבר לאופקיהם הצרים. האנשים בקבוצה זו מעולם לא התכחשו למה שראו במו עיניהם, ולא מצאו מפלט בספקנות, במקום באמת עצמה. אך גם הם התפתו להאמין באשליה, הרבה יותר מסוכנת מאשליות אחרות. האשליה שאין תקווה. שהעם היהודי נדון לכליה. שאין טעם לנסות לשנות את פני הדברים. העם שאהבו נפל לבור שכרה לעצמו: הוא היה חסר תקנה.
אך גם הם התפתו להאמין באשליה שאין תקווה
הם נכנעו לאחת האשליות הגדולות ביותר, זו שאומרת שכוחו של הרע שנוצר בחטא, חזק מכוחו של הטוב שנוצר בתשובה. גם הם העריכו יתר על המידה את כוחו של עגל הזהב. הם היו צריכים לראות בו מתכת יקרה, שעוותה וקיבלה צורה מעניינת, ומושכת אנשים שראייתם מוגבלת.
כשמשה ירד מההר, וראה את המתרחש, הוא הבין מייד את המצב. הוא פעל במהירות, ונתן ללוחות (שהיו, בכל אופן, כבדים כל כך שהיה זה נס שהצליח לשאת אותם בעצמו) ליפול ולהישבר על הקרקע. "גוף" האבן של הלוחות התנפץ לרסיסים, וזוהרו הרוחני של המסר שנשאו, חזר מייד אל בוראו.
האם משה צדק?
התלמוד אומר לנו שאין כל ספק בכך. משה צדק! מעשהו מקביל לקריעת שטר הנישואין לפני שאפשר יהיה להאשים את הכלה הטריה בבגידה בבעלה. אם לא הצלחנו להתעלות מעל לטבענו כעובדי אלילים, ונכנענו לתפיסות פרי מוחם של בני אדם, עד כדי כך שהיינו מוכנים לנתק את הקשר האותנטי שהובטח לנו – יהי כן! לא דחינו את לוחות הברית – הם מעולם לא ניתנו לנו. חודה של הטרגדיה קהה, ונפתח פתח לסליחה.
הדי היום
ארבעה מאורעות טראומטיים נוספים התרחשו בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה. במידה כזו או אחרת, כל אחד ממאורעות אלה הוא הד לטרגדיה שהתרחשה בי"ז בתמוז.
1. הרומאים הציבו צלם בקודש הקודשים של בית המקדש.
אין חילול קודש חמור מזה. א-לוהים הרשה לדבר זה להתרחש כיון שרצה להראות לנו לאן מובילה הדרך בה בחרנו, כשכל קבוצה האמינה בכנות במטרה שלה. כל אחת הוציאה את א-לוהים מהתמונה ותקפה את הקבוצות האחרות בברוטאליות הולכת וגוברת. הרומאים ניהלו את ענייני הציבור באופן זה במשך שנים. הם האמינו בשליטה, בטבע ובכוח. ניתנה לנו ההזדמנות לראות לאן מובילה דרך זו - חילול קדש הקדשים.
2. חומות ירושלים נפרצו.
פירצה בחומה סימנה את התחלת הסוף. זה יכול היה לקרות רק כשאמונתנו התערערה, וכשלא יכולנו לסמוך יותר על ההגנה הא-לוהית לה זכינו בעבר. משמעות הדבר היא שכאשר איננו סומכים על הבורא, ומחליפים את האמונה בו באמונה בעצמנו או בטבע, אנו משלמים על כך.
3. נפסקו המנחות היומיות.
בתקופת שני בתי המקדש הקרבות על ירושלים לא אפשרו את המשך קיומם של הטקסים, כפי שהתקיימו במשך מאות בשנים. משמעותם הסמלית של הקרבנות (מילה שמקורה בשורש ק.ר.ב, להתקרב) היא שאם אנו רוצים להתקרב לא-לוהים, הדבר תלוי אך ורק בנו. זה יקרה אם לא נקטין אותו כדי שיתאים לחיינו.
4. הרומאים שרפו ספר תורה. הם האמינו בחוקי בני האדם, לא בחוקי הא-ל.
האם משמעות הדבר היא שחודש תמוז הוא "חודש רע"? לא ולא. זהו חודש של אתגרים ועימותים. ללא אתגרים, אין צמיחה. ללא עימותים, אי אפשר לראות את הדברים כפי שהם.