רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ספירת העומר

24,000 תלמידיו של רבי עקיבא

כ״ז בניסן ה׳תשס״ז כ״ז בניסן ה׳תשס״ז 15/04/2007 | מאת הרב ארי קאהן

מבט מקיף, מלומד ומיסטי על תקופת האבלות של ספירת העומר.

הימים בין פסח ושבועות מוכרים כימי ספירת העומר. אנחנו מונים 49 ימים אלה מתוך ציפייה ליום החמישים – חג השבועות – שבו אנו מנציחים את מתן התורה.

מעניין לדעת שהתורה עצמה לא מציינת במפורש ששבועות הוא היום שבו ניתנה התורה. אלא, הספירה מיוחסת לתאריך בעל משמעות חקלאית – התאריך שבו מובאים הפירות החדשים לירושלים הוא שבועות. מצד שני, ההבנה שיום זה הוא אכן יום מעמד הר סיני מבוססת על חשבון מתמטי פשוט, על פי סדר ההתרחשויות. 1

התורה משלבת בהצלחה מציאות ארצית רגילה עם יסודות תיאולוגיים עמוקים. בעוד שמנקודת מבטו של האדם, הקציר עשוי להיות המניע לשמחה, התורה מדגישה שפירות ראשונים אלה צריכים להיכנס לתוך קונטקסט דתי. כך, נשאה הספירה בימי המקדש, בין פסח לשבועות, שני מרכיבים - קדושה וארציות - כשכל אחד מהם מהווה בפני עצמו סיבה לשמחה.

אולם, בתפישה הדתית המקובלת בימינו, ימי ספירת העומר נחשבים לימי אבל. לא נערכות בהם חתונות, ולא מפגינים ביטויי שמחה פומביים אחרים.

מות תלמידיו של רבי עקיבא

ההסבר המקובל להפיכתה של תקופת השמחה הזאת לימי אבל, הוא פטירת תלמידיו של רבי עקיבא:

נוהגים שלא לישא אישה בין פסח לעצרת [שבועות] עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. (שולחן ערוך, תצ"ג, א')

התייחסות זאת של ה"שולחן ערוך" למנהג הקיים, יוצרת קשר לסיפורם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן זה בשנה:

אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס, וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תְּנָא [התנא אמר]: "כולם מתו מפסח ועד עצרת". אמר רב חמא בר [בן] אבא, ואולי ר' חייא בר אבין: "כולם מתו מיתה רעה". מה היא? אמר ר' נחמן: "אסכרה". (יבמות ס"ב, עמוד ב') 2

ככל הנראה התלמוד מדבר על 12,000 זוגות של תלמידים, ולא על 24,000 תלמידים, על מנת להדגיש את חוסר האחדות שבה נכשלו. אולם, התלמוד אינו מזכיר שמותם מונצח בתקופת האבל השנתית של ספירת העומר. בעוד שהמקור להפיכת תקופת השמחה התורנית לתקופת אבלות אמור להתבסס על פיסקה תלמודית זו, התלמוד מביא סיפור עצוב, אבל אינו מציג את המסקנה החשובה המצופה.

יש מי שטוען שמנהג האבלות התמסד בתקופה התלמודית; 3 אבל, בכל אופן, לא מצוי אזכור שתומך בדעה זאת וכתוצאה מכך, יש גם כאלה שמחזיקים בדעה שראשיתו של המנהג נעוצה בתקופה מאוחרת יותר. 4

זכירת הרדיפות

מעניינת במיוחד התייחסותו של הרב יחיאל מיכל עפשטיין בספרו הקלאסי "ערוך השולחן". הוא קובע שיש קשר בין אסון מותם של תלמידי רבי עקיבא למסעי צלב, פוגרומים ועלילות דם שהתרחשו אלפי שנים מאוחר יותר במשך ההיסטוריה היהודית. תקיפות אלה היו נעוצות לעיתים קרובות בתפישה נוצרית מעוותת לגבי חג הפסח, כך יצא שהימים שלאחר חג הפסח הפכו לזמן סכנה ליהודים שחיו בעולם הנוצרי. הרב עפשטיין מתאר ימים אלה כימים קבועים של דין. 5

על פי דעתו, רבני ימי הביניים חשו שטבעו של תקופת העומר קשה, למרות שמן התורה מדובר בזמן של שמחה. הפסקה התלמודית שעוסקת ברבי עקיבא, שמשה כעוגן להפיכת תקופת השמחה לימי אבל. ההיגיון שעמד מאחורי הדברים היה שאם תלמידיו של רבי עקיבא מתו במשך ימים אלה, טבעה של תקופת זמן זו אינו פשוט כפי שאנחנו עלולים לחשוב. במילים אחרות, הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים. 6

הסיבה שהעומר הפך להיות זמן אבלות היא מותם של תלמידי רבי עקיבא, אבל המניע הספציפי להנהגת דיני אבלות היה עלילות הדם של ימי הביניים.

מות תלמידיו של רבי עקיבא יכול להיות חלק מסוגיה רחבה הרבה יותר. ניתוח של מקור מקביל מתקופה מאוחרת יותר עשוי לספק את הרמז הדרוש לפתרון התעלומה.

הרב שרירא גאון, בפירושו לפסקה המקורית, משתמש בביטוי בעל משמעות חשובה כדי לתאר את מות התלמידים: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה. והיה השמד [גזירות דת] על התלמידים של רבי עקיבא. 7

התלמוד מדבר על מגפה שפגעה בתלמידים, ובכל זאת רב שרירא גאון מדבר על גזירות שמד דתיות! השינוי משני אבל השלכותיו דרסטיות.

המסורת התלמודית נשמעת ברורה: תלמידים אלה נהגו בחוסר כבוד זה כלפי זה, ולכן מתו ממגפה. מה הביא את רב שרירא גאון להציג גזירות שמד כגורם לפטירת התלמידים?

קריאה זהירה מובילה אותנו למסקנה שרב שרירא אינו חולק על התלמוד. ברור שכמו אלפי המפרשים שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, הרב שרירא ראה את משימתו בפירוש דברי התלמוד ולא באי הסכמה איתם.

ככל הנראה, לרב שרירא הייתה מסורת שהתלמידים מתו במהלך מאבק דתי. הספר שבו נמצא מידע זה הוא ספר יסוד בעל תוכן היסטורי. היצירה "איגרת רב שרירא גאון" מכילה מסורת ייחודית של תקופת התלמוד. ספר זה – או ה"איגרת", כפי שהוא נקרא – הוא המקור העיקרי למידע על תקופת התלמוד.

אם נניח שרב שרירא ראה את תפקידו בסיפור ההיסטוריה, בעוד שתפקידו של התלמוד הוא הנחלת הפרספקטיבה התיאולוגית, תתפוגג הקושיה: רב שרירא מספר לנו כיצד מתו התלמידים, בעוד שהתלמוד מתאר לנו למה הם מתו.

לספר למה זה קרה

התלמוד, היצירה הרבנית היהודית שאין דומה לה, לא היה צריך לחזור על אפיזודה היסטורית מוכרת וידועה. מטרתו הייתה לגלות ולהסביר את יד האל בהיסטוריה – להסביר למה דברים שונים, ובעיקר טרגדיות ספציפיות, עלו בגורל עמנו. באופן אירוני, כך הפך התלמוד למקור הראשי שלנו לדעת 'מה היו האירועים הידועים היטב באותה תקופה', למרות שהתלמוד לא היה מעוניין לספר לנו מה קרה, אלא למה זה קרה. קורא בלתי מיומן עלול לטעות ולחשוב שמתוך כך הוא יכול לדעת באותה מידה גם מה קרה. רב שרירא רצה להעביר את התיעוד ההיסטורי המדויק. לכן הוא מספר לנו מה קרה; התלמידים מתו כתוצאה מרדיפות דת.

השאלה שעולה היא לאילו רדיפות דת הוא מתייחס? אנחנו יודעים שבסופו של דבר רבי עקיבא עצמו נרצח כחלק מההוצאות להורג שגזר אדריינוס. אנחנו יודעים גם שרבי עקיבא היה תומך נלהב של בר כוכבא 8. לכן, האסוציאציה בין תלמידיו של רבי עקיבא ומאמיניו של בר כוכבא נשמעת סבירה. 9

הרמב"ם מתאר את רבי עקיבא כנושא כליו של בר כוזיבא. 10 המקור לטענתו של הרמב"ם, הוא פיסקה בתלמוד הירושלמי:

שנה רבי שמעון בן יוחאי: עקיבה רבי היה דורש, "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב. כשהיה רבי עקיבה רואה את בר כוזבה, היה אומר, 'זה הוא מלך המשיח'.

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')

הפסוק שעמד לדיון - "דרך כוכב מיעקב" – הוא חלק מנבואתו של בלעם, הנביא הרשע שיצא לקלל את ישראל, ולבסוף מצא עצמו מברך אותם:

אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב: דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר [ישלוט, ע"פ תרגום אונקלוס] כל בני שת." (במדבר כ"ד, י"ז).

חזיונו של בלעם הראה לו כוכב שיעלה ויוביל את העם היהודי. רבי עקיבא הצהיר שהתגשמות פסוק זה הייתה בבר כוכבא – בן כוכב. למעשה שמו לא היה בר כוכבא: על פי ממצאים ארכיאולוגיים אחרונים, שמו האמיתי היה בר כוסבא. הכינוי בר כוכבא היה כתוצאה מהזיהוי המשיחי שנעשה על ידי רבי עקיבא, בכך שייחס את נבואתו של בלעם אל שמעון בר כוסבא. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, מנהיגו זכה לכינוי בר כוזיבא, מלשון כזב - שקר, או מלשון אכזבה.

אמר רבי יוחנן: "רבי היה דורש, 'דרך כוכב מיעקב, אל תקרי כוכב אלא כוזב' ". (איכה רבה ב', ד')

התבוסה הכואבת העניקה לבר כוכבא כינוי חדש, שהנציח את הכישלון העמוק לדורות הבאים.

קול מחאה

בעוד שרבי עקיבא נתן סטטוס משיחי למרד בכללותו, ולבר כוכבא במיוחד, נשמע קול נוסף שדיבר כנגדו 11:

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')

הפסקה סתומה. 12 מה העניין של עשב שיעלה מלחייו של רבי עקיבא? אם משמעותו, 'עקיבא, אתה תהיה בקבר לפני שהמשיח יגיע', היה צריך לכתוב: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואז משיח בן דוד יבוא" 13, זה נשמע כאילו רב יוחנן בן תורתא דוחה את נושא ימות המשיח מכל וכל. 14 השערה כזאת אינה מתקבלת על הדעת משום שאנחנו יודעים שרבי יוחנן בן תורתא האמין בימות המשיח:

אמר רבי יוחנן בן תורתא: ...אבל, בבניין האחרון [בית המקדש השלישי] שעתידה לבנות בחיינו ובימינו, מה נאמר בו?: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ... והלכו עמים רבים ואמרו – לכו נעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה] (ישעיה ב', ב'-ד'). ואומר: כי יש יום קראו נוצרים 15 [שומרים] בהר אפרים - קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו (ירמיה ל"א, ה')
(תוספתא מנחות י"ג)

אם רב יוחנן בן תורתא האמין באמת בימי המשיח שעומדים לבוא, מה הנקודה בהתקפה שלו על רבי עקיבא? אם נקשיב בזהירות למילים בהן הוא משתמש, נראה שיש בהן שתי בעיות:

אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא. (תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה')

אפילו אם העשב הבלתי מובן הזה יגדל מלחייו של רבי עקיבא, עדיין תישאר בעיה נוספת. אם נתבונן בפסקה הקודמת של התוספתא המצוטטת לעיל, זה יתבהר:

אמר רבי יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה? מפני בזיון קדשים שבתוכה. ירושלים? בנין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה. אבל באחרונה [בית המקדש השני] מכירים אנו בהם שהם עמלים בתורה וזהירים במעשרות, מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו. (תוספתא מנחות י"ג)

רב יוחנן בן תורתא מחזיק בדעה שסיבת חורבנו של בית שני הייתה שנאת חינם. 16 אם זה העניין, אז אנחנו סוגרים כעת את המעגל.

המעגל נסגר

ראינו בהתחלה שתלמידיו של רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו זה בזה בכבוד. לכן, רבי יוחנן שהאמין באמת שהמשיח יבוא, היה נחוש בדעתו שהגורם לחורבן בית המקדש השני חייב להיתקן לפני שיהיה אפשר לדבר על תנועה משיחית.

ומה אם כן הרעיון של עשב צומח מלחייו של רבי עקיבא? בחינת דבריו של הרמב"ם תספק את ההסבר.

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים 17 וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח. עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו [המשיח]. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת... (הרמב"ם, הלכות מלכים י"א, ג')

הרמב"ם מסביר שהחיים בימות המשיח לא יהיו שונים מאלה של ימינו במונחים של ניסים. 18 מהו מקורו של הרמב"ם? רבי עקיבא, בפסקה שבה אנו עוסקים בתלמוד הירושלמי.

אם רבי עקיבא הבין שהמשיח לא צריך לעשות ניסים, ורב יוחנן בן תורתא חולק על רבי עקיבא, אז אנחנו יכולים להסיק שרב יוחנן בן תורתא האמין שהמשיח צריך לעשות ניסים.

עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע הוא אמר "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". 19 נראה כאילו הוא אומר: "ככל שידוע לי, המשיח חייב לעשות ניסים, אבל אפילו אם יופיע מחולל ניסים, אני לא מאמין שימות המשיח יכולים להתחיל לפני שיתוקן הגורם שהביא לחורבן בית המקדש הקודם."

שורש המחלוקת

שורש המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא עשוי להימצא מתוך הקבלה בין שני האנשים הגדולים האלה. שניהם התחילו את מסלול התורני כבאים מבחוץ, והצטרפו לחכמים בשלב מאוחר יותר בחייהם. רבי עקיבא כבר היה מבוגר לפני שהתחיל ללמוד תורה, עובדה שתועדה במקורות רבים. 20 במיוחד מתאים התיאור שמוצע על ידי אבות דרבי נתן:

מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר – מי חקק אבן זו? אמרו לו – המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום. אמרו [לו] – עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו המים (איוב י"ד, ו')"?

מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. (אבות דרבי נתן פ' ששי)

כאן אנחנו עדים לרגע ההארה שפתח את מסע האודיסיאה של רבי עקיבא - מהרועה הבּוּר ועד למלומד האגדי. התהליך היה טבעי, בדיוק כמו שטיפה אחת בכל פעם יכולה להצטרף לים גדול של מים בעל עוצמה קינטית אדירה.

סיפור המהפך של רב יחנן בן תורתא הרבה פחות מפורסם. המקור הוא הפסיקתא שמתאר את כוח ההשפעה הרוחנית המדהים של הפרה האדומה:

מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת. ונתמעטה ידו [מבחינה כלכלית] ומכרה לגוי אחד. כיוון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת, הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיוון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: בוא טול פרתך, שמא צער [לחזור לבעלה הראשון] יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והייתה למודה [רגילה] לנוח בשבת. אמר לו: 'בוא ואני מעמידה'. כיוון שבא ואמר לה באוזנה: 'פרה, פרה, את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת היית נינוח [נחה]. עכשיו, שגרמו עוונותיי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך, טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך שתהא בא ומעמידה [כל פעם אני אצטרך להסתובב ולחפש אותך כדי שתעמיד אותה]. על אחת חוץ מזו ומזו [וחוץ מזה] איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה. אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה". התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: "לא כישוף ולא כשפים עשיתי, אלא כך וכך הסחתי [אמרתי] לה באזנה, ועמדה וחרשה". מייד נתיירא הגוי. אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי?!" מייד בא ונתגייר. ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה. ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו. ואם תמה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי שכינה, הרי על ידי פרה היא טהרתן של כל ישראל (פסיקתא רבתי פרשה י"ד).

במובאה המדהימה הנ"ל אנחנו מוצאים שרב יוחנן בן תורתא נולד כגוי, ורק לאחר שראה נס, הוא התפעל כל כך עד שחיפש אחר בוראו. שמו "בן תורתא" – "בן שור" [תור/תורא בארמית] – הוא עדות לתמורה זאת. 21

רבי עקיבא, שראה תהליך טבעי, השליך את ההתנסות האישית שלו על כלל ישראל. הוא הניח שבדיוק כפי שהוא מצא את בוראו, כל בני ישראל ימצאו את עצמם, ויצטרפו לאלוקים כפי שהוצע להם לפני שנים רבות.

מצד שני, רב יוחנן בן תורתא חש שעל מנת שהעולם כולו יכיר בכך שהאלוקים הוא הבורא והמקיים של העולם, שום דבר לא יהיה אפקטיבי חוץ נס גלוי וברור.

תהליך טבעי

הרמב"ם אומר לנו שההלכה נקבעה כפי שיטתו של רבי עקיבא: התהליך המשיחי הוא תהליך טבעי, למרות שההסבר לחורבנות השונים נזקף לזכות רבי יוחנן בן תורתא, רבי עקיבא צדק בקשר לתיאורית הגאולה.

נראה שהפסקה שמספרת על מותם של תלמידי רבי עקיבא, מצדיקה לפחות חלק מדבריו של רב יוחנן בן תורתא: דור שאינו טוב יותר מזה שבו חרב המקדש, אינו יכול לצפות לבנייתו מחדש.

אנחנו צריכים להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה

סביר להניח שרבי עקיבא היה מודע לכך, אולם, רבי עקיבא היה אולי האופטימיסט הגדול ביותר שהיה אי פעם בעם היהודי. הוא סבר שברגע שהתהליך יתחיל, רעיון הגאולה יתפשט כמו אש בשדה קוצים, וממילא האנשים יגיעו לרמות ההתעלות שלהן הם מסוגלים.

אם הוא עצמו מימש את ההבנה המדהימה שלו, למרות גילו המתקדם והעוני הקשה בו היה נתון, אין ספק שהעם הנבחר יוכל להביא את ימי המשיח. אך לרוע המזל, העם נכשל; תלמידיו ומעריציו של רבי עקיבא לא התעלו בהתאם לנדרש, ובמקום גאולה, נוסף חורבן על החורבן.

הימים בין פסח לשבועות מציינים את הגאולה שלא התרחשה. אנחנו מקוננים על הכישלון. בפסח, כאשר אנחנו חוגגים את גאולת מצרים, אנחנו מנסים גם להבחין כיצד אנחנו יכולים להפוך אותה למציאותית גם בימינו.

בעוד שלמעשה רבי עקיבא ובני דורו נכשלו, אנחנו חייבים לדעת שרבי עקיבא צדק לחלוטין בהבנת יכולתם של בני האדם להביא את הגאולה. יותר מדי יהודים הולכים בדרכיו של רבי יוחנן בן תורתא, ומחכים לניסים כתנאי מוקדם לגאולה. אנשים אלו ממתינים באופן פסיבי לאות משמים שיכריז על בוא הגאולה.

אנחנו צריכים ללכת בדרכיו של רבי עקיבא שאמר: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט, י"ח), זה כלל גדול בתורה (בראשית רבה כ"ד)". להתחיל להכין את עצמנו לקראת הגאולה, על מנת שנהיה ראויים לה. לתקן את הגורם שהביא לחורבן הבית השני, למותם של תלמידי רבי עקיבא, ולהחמצת ההזדמנות שנקרתה בפנינו בעבר. להתחזק ב'אהבת חינם', כל אחד בפני עצמו, וכך – כמו טיפה אחר טיפה אחר טיפה נצטרף יחד לגל סוחף של פעילות. וכשנצליח, שוב יזכו הימים בין פסח לשבועות לקבל את אופיים המקורי ולהפוך לימי שמחה.

הערות:
1. התאריך המדויק שבו ניתנה התורה הוא נושא לדיון בתלמוד – שבת, פ"ו עמוד ב:
שנו רבותינו: בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא לדעת כולם בראש חודש באו למדבר סיני - כתוב כאן, "ביום הזה [ראש חודש] באו מדבר סיני" (שמות יט). (חזרה לטקסט)
2. ר' בראשית רבה ס"א, ג'; קהלת רבה י"א; ילקוט שמעוני קהלת תתקפ"ט, למקורות מקבילים. ר' גם תנא דבי אליהו זוטא פ' כ"ב. (חזרה לטקסט)
3. ר' אוצר הגאונים על יבמות ס"ב עמוד ב' והמקורות המצוטטים. הרב עובדיה יוסף, יביע אומר כרך ה' פ' ל"ח. (חזרה לטקסט)
4. ר' ברכי יוסף תצ"ג, י', שם הוא מצטט מספר דעות שהמנהג שלא להתחתן בימים אלה הוא מאוחר ולא מבוסס. (חזרה לטקסט)
5. הר' יחיאל מיכל עפשטיין, ערוך השולחן תצ"ג, א'. הוא מביא גם את החוק ליעקב (תצ"ג, ג') ומזכיר את דעתו של רב יוחנן בן נורי, שהזמן המרבי שנשמה יכולה להישפט לגיהינום הוא כמשך התקופה שבין פסח לשבועות, (משנה, עדיות ב', ט') מה שמראה מעבר לכך על אופי ה"דין" של תקופה זו. (חזרה לטקסט)
6. ערוך השולחן מציין בפירוש שראשית המנהג בימי הגאונים. זה עשוי להסביר גם מדוע פוסקים ספרדים מסוימים מצאו קושי במנהג. (חזרה לטקסט)
7. איגרת רב שרירא גאון, פסקה י"א, הוצאת קעסט ליבוביץ ע"פ הדפוס הראשון. (חזרה לטקסט)
8. התלמוד אומר שהתלמידים מתו מאסכרה, מונח שמתאר חנק. הקישור לבר כוכבא עשוי להסביר ביטוי זה, מכיוון שמתואר שמותו של בר כוכבא התרחש בחניקה על ידי נחש (סמל לעוונותיו) שכרוך על צווארו: תלמוד ירושלמי, תענית ד', ה'; מדרש רבה, איכה ב', ד'.
"מייד גרמו עוונות ונלכדה ביתר, ונהרג בר כוזיבא והביאו את ראשו לאדריאנוס. אמר 'מי הרג את זה?' אמר לו גותי אחד 'אני הרגתי אותו'. אמר, 'לך והבא אותו אלי'. הלך, והביא אותו. ומצאו נחש כרוך על צווארו. אמר לו 'אם לא אלוקיו הרג אותו, מי היה יכול לו?!'"
התלמוד הבבלי מתאר שבר כוכבא נהרג על ידי החכמים עצמם - מסכת סנהדרין צ"ג עמוד ב': "בר כוזיבא מלך שתי שנים וחצי. אמר להם לרבנן, 'אני משיח'. אמרו לו, 'במשיח כתוב שמריח ודן [יכול לדון לפי הריח]. כיוון שראו שלא מריח ודן, הרגו אותו."
סביר מאוד להניח שהכוונה בדברים היא, שמהרגע שהרבנים הסירו את תמיכתם בו, בר כוכבא הובס. המניע לתגובה זאת עשוי לעלות מתוך מקור אחר, שמראה שבר כוכבא לא ידע להבחין בגדולתו של אחד מרבני הדור, כשחשד בו בבגידה והרג אותו. (מדרש איכה ותלמוד ירושלמי מסכת תענית ד', ה'). התלמוד הירושלמי מוסיף שבר כוכבא היה לוחם גדול, והוא אמר "ריבונו של עולם אל תעזור ואל תשחית אותנו" (מתוך הנחה שגם בדרך הטבע הוא ינצח). גם הרמב"ם וגם הראב"ד משקפים בדבריהם שתי מסורות אלה; ר' הלכות מלכים להרמב"ם י"א, ג', שם כפי הנראה מעריך הרמב"ם שהמקורות משלימים זה את זה כפי שתיארתי לעיל, משום שלא סביר שהוא ידחה את התלמוד הבבלי לטובת מסורת אחרת. (חזרה לטקסט)
9. זה עשוי להסביר את המספר המדהים של ה"תלמידים" שנפטרו. היו היסטוריונים שיצרו קשר זה. מצד שני, קיימים מספר מקורות שמדברים על תלמידיו של רבי עקיבא שלא נהגו כראוי.
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס רבי עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו, חיה [הבריא]. אמר לו – 'רבי, החייתני'. יצא רבי עקיבא ודרש – 'כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים'.
מנחות ס"ח, עמוד ב'. ישב רבי טרפון ושאל: 'מה [הסיבה לשוני ההלכתי] בין [מה שמוקרב] קודם לעומר ל[מה שמוקרב] קודם שתי הלחם?' 'לא. אם אמרת [שמה שמוקרב] קודם לעומר [פסול], שכן לא הותר מכללו [בכלל] אצל הדיוט [אדם פשוט – בגלל איסור חדש בתבואה], תאמר [תוכל להגיד ש...] קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט?!' שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה [משמחה]. אמר לו רבי עקיבא – 'יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן [חכם]; תמהני אם תאריך ימים'. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי – 'אותו הפרק פרס הפסח היה [שבועיים לפני הפסח]. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו – יהודה בן נחמיה, היכן הוא? ואמרו לי – נפטר והלך לו.'
המקור השני הזה מרשים במיוחד משום שהמוות מתרחש בבירור בין פסח לשבועות, ובאופן אירוני נושא השיחה היה העומר! על מנת לקבל את הדברים כפשוטם צריך להניח שהתנהגות זאת הייתה נחלתם של 24,000 תלמידים. מצוי בכל אופן מקור נוסף, שמדבר על 300 תלמידים 'בלבד' שנפטרו. ר' מדרש תנחומא חיי שרה פ' ח', ושו"ת מנחת יצחק כ' ג' פ' ל"ח, שבאופן מפתיע מכניס את המספר 300 לתוך המובאה שלנו מהתלמוד. (חזרה לטקסט)
10. שמו האמיתי של מי שהאמינו שהוא המשיח היה בר כוסבא, ר' בהמשך המאמר, לאחר הכישלון הוא נודע בשם בר כוזיבא, וזה השם שבו מתייחס אליו הרמב"ם בהלכות מלכים י"א, ג'. השם בר כוכבא אינו מופיע בספרות התלמודית. ר' מדרש איכה רבה, בובר. (חזרה לטקסט)
11. מדברי הרמב"ם, בהלכות מלכים י"א ג', נשמע כאילו הדור כולו הסכים עם רבי עקיבא, ודאי הכוונה במלים "וכל חכמי דורו" היא "רוב". אלא אם הדברים באים לעמוד בניגוד להבנה המאוחרת יותר, כאשר המרד התחיל להתפורר. (חזרה לטקסט)
12. זהו השימוש היחיד בביטוי זה בכתבים התורניים. פעם שוחחתי בנוגע לצורת הביטוי הזאת עם הפרופסור דניאל שפרבר, שאמר לי שהביטוי אינו מופיע גם בכתבים יווניים או לטיניים. הרב סולוביצ'יק הציע פעם שהניב מתייחס לצחות הלשון של רבי עקיבא. (חזרה לטקסט)
13. רבי יוחנן בן תורתא דרש דבר נוסף בקשר לקבר, מדרש רבה – שיר השירים ז', ט"ז: "אמר רבי יוחנן בן תורתה – אף על פי שמת, שפתותיו רוחשות עליו בקבר. מה הטעם [לדברים]? [שנאמר בפסוק] 'דובב שפתי ישנים'" (שיר השירים ז', י') (חזרה לטקסט)
14. התלמוד מביא דעה אחת של חכם בשם רבי הלל, שימי המשיח הוחמצו בימי חזקיה, אבל דעה זו נחשבת לכפרנית. ר' סנהדרין צ"ט ע' א'. (חזרה לטקסט)
15. "נוצרים" – שומרים, יכול לשמש משחק מלים (לבני הדת הנוצרית). מובן שלא בקונטקסט המקראי, אלא בשימוש הספציפי של רבי יוחנן בן תורתא. (חזרה לטקסט)
16. דעה זו מופיעה גם ביומא ט' עמוד א', אבל הדיון התלמודי מטשטש את זכות היוצרים של רב יוחנן בן תורתא. קריאה זהירה של מקור זה תוביל לאותה מסקנה. (חזרה לטקסט)
17. ראוי לציין שרבי מנחם מ. שניאורסון, בביאורו לפסקה זאת, מסיק שימות המשיח – ביאת המשיח – יקדמו לעידן תחיית המתים. זה סותר לחלוטין את הייחוס המשיחי לרב עצמו, דעות שעולות על ידי כמה מחסידיו בהתבסס על תורתו! ר' חוקרי הזמנים מאת אלתר הילוביץ, מוסד הרב קוק, כ' 2, לגבי חיבורו של הרבי בהתייחס לפסקה זו. בחב"ד טוענים שהרבי נסוג בו לאחר מכן מפירוש זה. (חזרה לטקסט)
18. כפי שראינו בהערת השוליים הקודמת, אנחנו חייבים להדגיש שיש מספר תקופות המתוארות כחלק מאחרית הימים על פי היהדות. על פי הרמב"ם ימות המשיח הם החלק הראשון. בעוד שתקופה זו אינה דורשת כל שינוי בטבע, התקופות שיבואו אחריה יכללו שינויים בסיסיים ללא כל ספק. לדוגמא, הרמב"ם מאמין בבירור בתחיית המתים, כפי שעולה מכך שהוא קובע בהלכות תשובה, שכפירה בתחיית המתים כמוה ככפירה בעיקר. לכן, אנחנו יכולים להסיק שתחיית המתים היא חלק מתקופה מאוחרת יותר. ר' מאמר המצוין בהערה הקודמת. (חזרה לטקסט)
19. הערה זאת הייתה נשמעת שנונה יותר אילו היה רבי עקיבא למעשה קרח, כפי שעולה לפחות ממקור תלמודי אחד. זאת גם הבנתם של כמה מחכמי ימי הביניים. תלמוד בבלי, בכורות נ"ח עמוד א': "בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". רש"י מזהה את 'הקרח הזה' כרבי עקיבא, וכן מזהה את רבי יהושע בן קרחה כבנו של רבי עקיבא. תוספות ד"ה "חוץ", תוספות בבא בתרא קי"ג ע' א', רשב"ם ותוספות פסחים קי"ב ע' א', מחזור ויטרי פ' תכ"ד. (חזרה לטקסט)
20. ר' פסחים מ"ט עבור דוגמא לגישתו של רבי עקיבא מימיו כעם הארץ. (חזרה לטקסט)
21. התיעוד היחיד הנוסף של דיון בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא אומר:
"אמרו רבנן – ר' יוחנן בן תורתא פעם אחת בא לפני רבי עקיבא. אמר לו – 'עמוד וקרא בתורה', אמר להם – 'לא עברתי על הפרשה', ושיבחוהו חכמים. [משום שקיים את הכתוב בפסוק] 'הוי אז ראה ויספרה'". מדרש רבה, שמות מ', א'. (חזרה לטקסט)

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן