בוקר טוב! אני רוצה לחלוק איתכם השבוע שני סיפורים ששמעתי, הקשורים לחג החנוכה.
את הסיפור הראשון שמעתי לפני הרבה שנים, כשגרתי בישראל, ולמיטב ידיעתי הוא אמיתי. לפני שברית המועצות התירה ליהודים לעלות ישראל, כל יהודי שרצה לעזוב היה צריך לשלם הון תועפות לאנשים שהתמחו בהברחת גבולות, וכך- ורק כך- היה להם סיכוי לצאת משם בחיים. חורף אחד, ובמקרה זה היה בדיוק בימים של חנוכה, קבוצת יהודים שניסתה לברוח, מצאה את עצמה נגררת אל תוך 'משחק' מייגע של "חתול ועכבר" עם יחידת סיירים של הצבא הסובייטי. כאשר המדריך הרוסי חשב שהם כבר הצליחו סוף סוף להערים בצורה יעילה על החיילים, הוא הכריז על הפסקה של חצי שעה למנוחה והתרעננות לפני שהמסע ימשיך אל השלב הכי מסוכן שלו- הגבול. אחד היהודים בקבוצה, ששמע את ההכרזה על "חצי שעה" - הזמן המינימלי שנר חנוכה צריך לדלוק בכדי לקיים את מצוות ההדלקה כראוי- מיד הוציא את המנורה שלו, הוא הכין את הנרות, אמר את הברכה והתחיל להדליק את החנוכייה כדת וכדין. שאר חברי הקבוצה מיד זינקו עליו ועל החנוכייה שלו בבהלה, 'תכבה באופן מיידי את השיגעון הזה' הם לחשו לו בכעס, אתה עוד תגרום לכך שהחיילים ימצאו אותנו!- ובדיוק באותו רגע, כאילו משום מקום, יחידת הסיור הסובייטי יצאה מבין העצים, עם רובים שלופים, והקיפה את הקבוצה לגמרי!
מפקד היחידה הצבאית הכריז בקול רם: "עמדנו לפתוח באש ולגמור את כולכם, אבל כשראיתי את האיש מדליק את נרות החנוכה, הרגש שלי התגבר על השכל, נזכרתי בסבי האהוב שהיה גם הוא מדליק את הנרות הללו. ולכן, החלטתי לתת לכולכם לצאת מפה בשלום".
על הסיפור הזה נאמר הפסוק בספר תהילים (קטו,ו) "שומר פתאים ה'". האם היהודי הזה היה אמור באמת להדליק את נרות החנוכה באותו מעמד? לא! כתוב בתלמוד (שבת לב.), "לְעוֹלָם אַל יַעֲמֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְיֹאמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס". אז, בעוד יש בסיפור הזה הרפתקה, מתח ואקשן ... הלקח האמיתי הוא- לא להסתמך על ניסים מצד אחד ... אבל להיות אסירי תודה לאלוקים במקרה שהוא עשה נס בכדי להציל אותך!
הסיפור השני נשלח אלי לפני שנים. מעולם לא הצלחתי לאמת אותו, אבל אני מאוד אוהב את הסיפור, אז נספר אותו בכל אופן- כרגע בעירבון מוגבל. ואני מציע פרס של 100$ לאדם הראשון שיצליח לאמת אותו!- היה פעם טוראי צעיר בצבא האמריקאי בשם ויניגר, הוא שרת בצבא במלמחת העולם השניה. הסיפור שלנו ארע בשלבים האחרונים של אותה מלחמה ארורה. היחידה של ויניגר הוצבה בכפר אירופי נידח, כאשר התפקיד שלהם היה לאבטח את הסביבה, לחפש נאצים שניסו להסתתר, ולעזור לכפריים המקומיים בכל דרך אפשרית.
לילה אחד, ויניגר היה בסיור שיגרתי כאשר הוא מצא ילד צעיר וצנום שהחזיק בידו מנורה יפהפיה מכסף. הילד היה בטוח שהוא השריד היחיד ממשפחתו, והמנורה הזאת היתה פיסת הרכוש והמזכרת היחידה שנותרה לו. הנער שרד את מחנות הריכוז, ובאופן אוטומטי חשד בכל גבר לבוש מדים. ויניגר ניגש אליו בזהירות ובחמלה, הרגיע אותו, והבטיח לו שגם הוא עצמו "ייד" (יהודי באידיש), לאחר שהוא קנה את אמונו של הילד, הוא הציע לו טרמפ, הילד כמובן הסכים, וויניגר מיודענו העמיס את הילד והמנורה על הג'יפ שלו, והחזיר אותם אל הכפר.
בשבועות שלאחר מכן, לקח ויניגר את הילד הצעיר, שהתברר לו ששמו דוד, תחת חסותו. הוא האכיל אותו, דיבר איתו, ועם הזמן נוצר ביניהם קשר מאוד חזק. לקראת החזרה שלו לארה"ב, עלה בראשו של ויניגר רעיון- מכיוון שדוד נותר לא משפחה, הוא יאמץ אותו, ויקח אותו איתו לארה"ב. הוא הציע לדוד את הרעיון. דוד הסכים באופן מיידי.
ויניגר היה פעיל מאוד בקהילה היהודית בניו יורק, והכיר הרבה אנשים בעלי השפעה מתוך הקהילה. יום אחד, מכר שלו, אוצר המוזיאון היהודי במנהטן, ראה את המנורה של דוד. הוא אמר לויניגר שזו מנורה היסטורית בעלת ערך רב, והיא צריכה להיות מוצגת בפני כל הקהילה היהודית. הוא הציע לדוד 50 אלף דולר עבור המנורה.
דוד סירב באדיבות להצעה הנדיבה, 'החנוכייה נמצאת במשפחתי כבר למעלה מ -200 שנה' הוא הסביר, ולכן אין שום סכום כסף בעולם שיכול לגרום לי למכור אותה.
ערב אחד נשמעה נקישה דלתו של מר ויניגר. כאשר הוא פתח את הדלת עמדה למולו אשה בעלת מבטא גרמני חזק, שסיפרה כי היא עברה ברחוב וראתה את המנורה בחלון. היא הייתה חייבת לדבר עם הבעלים של המנורה, כי למשפחתה הייתה פעם מנורה מאוד דומה לזאת, ולטענתה היא לעולם לא ראתה מנורה אחרת הדומה לה. האם היא יכולה לבוא ולהסתכל על המנורה מקרוב?
ויניגר הזמין אותה פנימה בשמחה, וסיפר לה שהחנוכייה שייכת לבנו המאומץ, וייתכן שהוא יוכל לספר לה עוד על ההיסטורה של המנורה. ויניגר קרא לדוד בכדי שיבוא לדבר עם האשה ... וכך התאחד דוד עם אמו.