לא לחכות לרגע האחרון
מהי המשמעות של בניית המצור סביב ירושלים?
בסעודת שבת האחרונה, 15 בדצמבר, ילדתי שברה כוס זכוכית. ישבנו, חשבנו, דנו והתפלספנו ובסוף החלטנו שבכל שנה בחמישה עשר בדצמבר נקבע לנו יום לזכר שבירת הכוס ולכל הבלאגן שמסביב.
נשמע לכם טיפשי?
אז מה תגידו על הגמרא הבאה :"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" ולכל הסיפור המלא, כנסו לכאן:
http://www.aish.co.il/h/9av/
למה בגלל שני אנשים, שחיו לפני אלפיים שנה את, אתה ואני צמים היום?
מסתבר, שהסיבה לחורבן, אקטואלית גם היום, בדור המודרני שלנו.
בעשרה בטבת, בשנת 3367 לבריאת העולם, צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. ביום הזה החלה הפורענות על ירושלים.
שימו לב, בית המקדש נחרב שלוש שנים מאוחר יותר, ובכל אופן, אנו מציינים בצום את היום שבו החל המצור.
למה?
משום שלא צריך לחכות לקריזיס. כשמשהו חורק, תקוע, לא הולך כמו שצריך - צריך לעצור רגע את מרוץ החיים. לצום. ולחשוב.
כשבית המקדש נחרב - כבר מאוחר מידי. אי אפשר לתקן. אבל בתחילת המצור, תחילת הפורענות, עוד אפשר היה לשפר את המצב.
בואו ננסה לשפר היום את מה שלא הצלחנו אז. זה הזמן לתרגיל הבא:
נשב עם דף ועט ונרשום שם של דמות אהובה עלינו.
יש?
תנו כמה סיבות לאהבתכם אליו.
הפכו את הדף.
רשמו שם של דמות, שאינכם אוהבים.
רשמו סיבות מדוע.
עשרה בטבת. המקדש נחרב מפני שלא נהגנו כבוד זה בזה.
בואו ננסה לחשוב מחשבה אחת של זכות, מחשבה אחת חיובית על הדמות שאותה אנחנו לא מחבבים?