תשעה באב שלי----

מחשבות על תפריטים מזינים: דגים/ אורז מלא. ולא לשכוח ירקות מבושלים.

מה לעשות עם הקטן שלי? לקנות לו משחקים חדשים לתעסוקה בתוך הבית? אולי הנערה של השכנים תעשה קייטנת "תשעה באב"?

מחשבות רצות, ממהרות. בין כוס מים לפלח אבטיח אני מהרהרת איך לעבור את הצום בקלות, ועל התוכניות המרובות ליום שאחרי...

אך צלצול הטלפון מחזיר אותי להווה. המשכיר מבקש לבוא להראות את הדירה למתענינים לקנות אותה.

והלב מתכווץ. פתאום הוא נזכר. אין לי בית! מוכרים אותו! לכל פינה אנשים נכנסים. מסתכלים, מחוים דעה. שום מקום, גם לא החדר שלי, לא נשאר רק שלי.

ואני מרגישה חוסר רוגע, חוסר שלוה. איפה משכני? איפה הבית שלי? שיהיה רק שלי?? מבלי שאף אחד יבוא ויפר את הפרטיות שלי....

והמחשבות חוזרות אלי. אך בסגנון אחר. ואני מזדעזעת. ואולי קצת מזדהה? האם כך מרגיש בורא עולם? האם כך מרגישה ה'שכינה' שגלתה מביתה לפני אלפיים שנה??

והדמעות זולגות בפעם הראשונה בתשעה באב. כי אין כמו התחושה המזדהה. בפעם הראשונה אני מרגישה את משמעות המילים "לשכינה אין בית". גם לי אין בית. יש לי מקום ארעי, אך זרים מהלכים בו.

ואני נושאת עיני לשמים: אנא החזר את ביתך, וגם את ביתי. בנה את משכנך, ובנה את משכני.

ואני מודה. על שזכיתי לראשונה לחוש את החסר ולצפות לגאולה.