התמודדות עם סבל
גישה פילוסופית לשאלה עתיקה.
הלכתי לנחם חבר שישב שבעה על אמא שלו, שנפטרה מלוקמיה. ישב שם בחור צעיר, שפתח בהסבר מפורט על הגישה היהודית לסבל. החבר שלי, בתוך כאב האובדן שלו, לא היה מעוניין בהרצאה פילוסופית כזאת. ישבתי שם והתפתלתי בכיסא, מחכה לרגע שהוא יעצור לנשום, כדי שתהיה לי הזדמנות להעביר נושא. החבר שלי הנהן בנימוס, אבל אני ידעתי שכל מילה של הבחור חותכת בו כמו סכין.
"למה אני, א-לוהים?" יכולה להיות שאלה פילוסופית או זעקת כאב. הראשונה היא בקשה להשיג בהירות, והיא ראויה לתשובה אינטלקטואלית. אבל אם המילים הן ביטוי לכאב רגשי, אז לא רק שהסבר רציונלי אינו רלוונטי, זהו חוסר רגישות מוחלט. ביטוי של כאב דורש אמפתיה, לא תשובות; דממה, לא מילים.
המאמר הזה נוקט בכוונה בגישה אינטלקטואלית לשאלת הסבל. הרעיונות הבאים אינם מתיימרים להוות תשובה מושלמת לאחת מסוגיות החיים המשמעותיות ביותר. דרושה נחישות ממושכת כדי להתמודד איתם, ולשאוף להטמיע אותם לתוך מרקם החיים.
השאלה "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?" או במילים אחרות "שאלת צדיק ורע לו" נבנתה על סמך שלוש אקסיומות לגבי הא-לוהים.
הא-ל חייב להיות:
1. הטוב המוחלט.
2. יודע-כל.
3. כל יכול.
ברגע שאחת מתכונות אלה מוסרת, השאלה מתפוגגת ממילא:
אם א-לוהים אינו הטוב המוחלט, הוא יכול לעשות רע ואפילו ליהנות מגרימת כאב – אז מה הפלא שדברים רעים קורים לאנשים טובים?
אם א-לוהים אינו יודע-כל, דברים רעים קורים משום שהוא לא יודע כל מה שמתרחש בעולם. אילו היה יודע, הוא בוודאי היה שם להם קץ.
אם א-לוהים אינו כל יכול, דברים רעים קורים משום שיש בעולם כוחות שנמצאים מחוץ לשליטתו. מחלות ואסונות טבע 'גדולים עליו'. אנחנו יכולים לבקש מא-לוהים לעזור לנו רק בדברים שנמצאים בידיו.
אם מישהו מאמין בישות כל-יכולה, שכל כולה טוב והיא יודעת כל, רק אז מהווה השאלה "מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים?" אתגר אמיתי.
ייסורים קטנים
מהי מידת הצער והכאב שנותנת תוקף לשאלה הזאת? הגמרא עונה על כך בדוגמא של אדם שמכניס את היד לכיס כדי להוציא משם מטבע מסוימת ומוציא מטבע קטנה יותר. כשהוא נאלץ להכניס שוב את היד לכיס, נגרמת לו אי נוחות. על פי הגמרא, ניתן לכנות את אי-הנוחות הקטנה הזאת בשם "ייסורים". המאמץ הנוסף הזה מהווה עילה מספקת לעורר את השאלה: "למה זה קורה לי? מה לא בסדר איתי שזה מגיע לי?" (ברכות ה, א).
כל מידה של צער או אי נוחות מעלה את אותה שאלה תיאולוגית, אפילו כשדורכים לך על הרגל. מבחינה פילוסופית, הכאבים הקלים בחיים דורשים בדיוק את אותו הסבר כמו משברים גדולים. אחרי הכל, אם א-לוהים הוא הטוב המוחלט, כל יכול ויודע כל, למה הבת שלי צריכה להיחתך באצבעה מדף של ספר? זאת ועוד: דוגמאות מינוריות לצער וכאב עשויות לעודד יותר העמקה בנושא הסבל, מכיוון שהן נעדרות אותו מתח רגשי שבא עם הכאבים הגדולים, ומקשה להתמקד בחיפוש אחר בהירות אינטלקטואלית.
ביטוי של אהבה
הגישה הראשונה להתמודדות עם סבל, דורשת מאיתנו להתבונן באספקט הרביעי של הטבע הא-לוהי: אהבה.
אנחנו נוטים לחשוב על האהבה כאותם רגעים רכים של חמימות וטיפוח, תחושה של 'לצאת מעצמנו' דרך נתינה ושיתוף. אבל זהו רק היבט אחד של האהבה, שנקרא חסד.
יש לאהבה פן נוסף, בסיסי באותה מידה, שבלעדיו שום אהבה לא תוכל להיות מושלמת: משמעת ודין. תארו לעצמכם אמא שמקבלת טלפון מהמכולת השכונתית, שקורא לה לבוא ולקחת את הבן שלה שנתפס ב'סחיבה'. האם הזו מאמינה בהורות דרך חיזוקים חיוביים בלבד – רק ביטויי חמימות ואהבה מקובלים עליה, אין כניסה לביקורת. בזמן הנסיעה הביתה, הבן ממתין בדממה לתגובתה של אמו. היא שולחת לעברו חיוך גדול ואומרת: "היה לך יום עמוס, אתה בטח מת מרעב! מה אתה רוצה לארוחת צהריים?" הגניבה בחנות אינה מוזכרת כלל.
יומיים אחר כך מקבלת האם טלפון מהמשטרה שקורא לה להגיע לתחנה. תפסו את הבן שלה שודד קשישה. היא משלמת את הערבות ומחבקת את הבן שלה חיבוק גדול. "מסכן מתוק שלי! זה לא מקום בשבילך. בטח פחדת כל כך!" מה לדעתכם הוא הולך לעשות מחר? מה שהוא באמת רוצה זה קצת תשומת לב אמיתית. הוא מאוד רוצה שאמא שלו תציב קו כלשהו, שתקבע גבולות ותגיד: "לא! זה לא בסדר. עברת את הגבול."
קבלה וחמימות בלי משמעת מאזנת, זאת אהבה מעוותת. חיוכה הבלתי נלאה של האם, הופך להצהרה ששום דבר שהוא עושה אינו ראוי לתגובה. משמעת ודין, צידה השני של האהבה, אומרים לילד שמעשיו נחשבים באמת.
כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה (בראשית רבה נ"ד, ג)
מטרת המשמעת בהורות נכונה היא חינוך, לא עונש. המטרה היא להראות לילד היכן הוא טועה ולכוון אותו לדרך הנכונה.
המקורות היהודיים מתייחסים לא-לוהים כ"אבינו שבשמים". הוא אב, לא סבא עם זקן לבן. יש הבדלים משמעותיים בין אב לסב. מערכת היחסים עם הסבים נבנית מיסודה על חסד, צד הנתינה שבאהבה – להביא מתנות, לשחק עם הנכדים, לקבל נחת. כשנדרשת משמעת, ההורה נכנס לתמונה. א-לוהים מתייחס אלינו כמו אב; אהבתו מושלמת ובאה לביטוי גם על ידי נתינה וגם במשמעת. לכן, כשמשהו רע קורה, הצעד הראשון צריך להיות לנסות להבין מה אבא שלנו מלמד אותנו.
כפי שאומר התלמוד: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו" (ברכות ה, ב).
מלמדים אותנו משהו, לא מענישים אותנו. צרה יכולה להיות קריאת התעוררות מא-לוהים, שמעודדת אותנו לבחון את מעשינו ולבדוק במה סטינו מהדרך.
ההקשר משפיע על הכל
הקונטקסט הרגשי של מערכת היחסים מעצב את הדרך שבה אנו מפרשים את מעשי הזולת. לדוגמא: רחל עמלה על השלמת התואר שלה במשך ארבע השנים האחרונות. הלילה מתקיים טקס הסיום והענקת התארים. היא אומרת לבעלה, "תפגוש אותי בשמונה בערב, ובבקשה – אל תאחר."
"אני אגיע בזמן", הוא עונה.
"מבטיח?"
"מבטיח."
השעה שמונה מגיעה, והוא לא שם. רחל מתחילה להיכנס ללחץ. שמונה ועשרה, והוא עדיין לא מגיע – עכשיו היא כועסת. בשמונה וחצי היא קולטת שהוא שוב אכזב אותה. היא חשה פגועה ודחויה.
בואו נעקוב אחרי זוג אחר, שושי ודוד. הם נשואים במשך 10 שנים ומשקיעים מאוד באהבתם ההדדית. שושי מבקשת מדוד להגיע בשמונה ולא לאחר.
"לאחר? הצחקת אותי," הוא אומר, "זה ערב חשוב כל כך, אני לא אפסיד ממנו רגע!"
השעה שמונה מגיעה והוא לא בא. מה תחשוב שושי? "אולי הוא נתקע בפקק תנועה". שמונה ועשרה... היא מתחילה לדאוג. "אולי קרה משהו." בשמונה וחצי היא מבינה שקרה לבעלה מקרה חירום.
אותו מצב, ושתי תגובות שונות לחלוטין. כשמערכת היחסים מאופיינת בחוסר אמון ותרעומת, המצב מפורש דרך עדשה שלילית. כשמערכת היחסים מאופיינת באהבה ואמון, אותו המצב נתפס באור שונה לחלוטין.
א-לוהים הוא לא הורה לא-מתפקד
אם אנחנו לא מודעים לאהבתו האיתנה של הא-ל, באופן טבעי נפרש בצורה שגויה את המסר הא-לוהי. האתגר הראשוני הוא לוודא שמערכת היחסים שלנו אתו מבוססת על אמון ואהבה.
א-לוהים אינו הורה לא-מתפקד. הוא לא מתפרץ בכעס, גורם כאב מתוך תסכול אישי וחוסר שליטה עצמית. כל דבר שקורה נובע מאהבתו האינסופית וחסרת הגבולות, אהבה גדולה יותר מכל אהבה שקיימת על פני תבל.
"כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' א-לוהיך מיסרך" (דברים ח, ה).
כמו אב אוהב, א-לוהים מנסה ללמד אותנו משהו.
אז איך מתחילים לבנות מערכת יחסים אוהבת עם א-לוהים?
שיקום היסטורית היחסים
אבן הפינה של כל מערכת יחסים אוהבת היא אמון - הביטחון שלצד שני אכפת מאיתנו באמת ושהוא שם בשבילנו. נבט האמון מטופח באמצעות מעשי נתינה, שמעמיקים את שורשיו ומעודדים אותו לצמוח ולהתחזק. בסופו של דבר האמון, שולח שורשים עמוקים ומחשל קשר מלא אהבה.
עם זאת, קיים מרכיב חיוני נוסף: הכרת תודה. אם לא שמים לב לביטויי אהבה, הם לא יכולים לחזק את הקשר בשום אופן. כשביטויי אהבה וחסד מתקבלים כמובנים מאליהם, כדבר צפוי לא פחות מעיתון הבוקר בפתח הדלת, נעדר מהם כל כוח לטפח קרבה ואמון. ללא הכרת תודה, "חשבון הרגשות" בבנק-האמון לעולם לא יתפח.
כדי שנוכל לבסס ולבנות את תחושת האמון והביטחון שלנו בא-לוהים, אנחנו צריכים להעריך את אינספור גילויי האהבה שלו בחיינו. אם נלמד לזהות את מעורבותו הבלתי פוסקת של הא-ל בחיינו, בעבר ובהווה, נוכל לבנות עמו קשר של אהבה.
זה המסר הבסיסי של א-לוהים לעם ישראל, כשהציג את עצמו לראשונה בהר סיני: "...אנכי ה' א-לוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).
א-לוהים היה יכול לומר: "אני ה' א-לוהיך בורא שמים וארץ", מה יכול להיות יותר מרשים מזה?
אבל הוא לא מעוניין היה להפגין את כוחו או לדווח על מבצעי גבורה קודמים שאינם קשורים ישירות לבני האדם. הוא רוצה לגלות לעמו הצעיר שהוא איתו, מסור, אוהב, דואג. "כן, זה אני, הא-לוהים שלכם, ששינה את הטבע כדי לשחרר כל אחד ואחד מכם. זה שהציל ושחרר אתכם מהעבדות הקשה."
הערכת חלקו הפעיל של הא-ל בחיינו האישיים, תחדש גם אצלנו את תחושת הביטחון. לעתים קרובות מדי אנחנו מקבלים את אינספור הברכות שא-לוהים מרעיף עלינו כדבר המובן מאליו, ומתעלמים ממערכת היחסים המיוחדת שלנו איתו. אנחנו נוטים לשכוח שאנחנו בצד המקבל של המון מתנות יקרות ערך; שיֵשות כלשהי העניקה לנו את החיים, את היכולת לראות, את חוש השמיעה... שכל רגע של קיום הוא מתנה חדשה של חיים.
לקבל את המסר
התמודדות עם סבל דורשת לראות כל דבר שקורה, כדבר בעל משמעות. התרחשויות בחיינו אינן מקריות בלבד, רצף תאונות אקראיות שאין להן שום קשר להיותנו יצורים תכליתיים. אם א-לוהים יודע כל, כל יכול וטוב לחלוטין, שום דבר לא קורה סתם.
"ואמנם המאמין בייחוד ומבין עניינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל... שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שום שר ולא שום כוח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה. ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל; אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה..."
(דעת תבונות, רבי משה חיים לוצאטו)
חיים מתוך הגישה הזאת מאפשרים לנו להבחין בידו המכוונת של הא-ל בחיינו. יש לי ידידה שהייתה מכורה לעבודה. היא הייתה עובדת כל יום, משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה. העבודה שלה הייתה המקור היחיד לסיפוק ומשמעות בחייה, והיא חיכתה לקידום שיכניס לחייה עוד אחריות ודרישות.
יום אחד היא נפלה מגב סוס ושברה את רגלה. מיותר לומר שהעיתוי של התאונה לא מצא חן בעיניה, אבל הסתבר שזאת הייתה הדאגה הכי קטנה שלה. השבר היה מורכב במיוחד ולאחר סדרת גיבוסים שנמשכה מספר חודשים, הוא עדיין לא התאחה. בשלב זה, היעדרותה מהעבודה גרמה לה לאבד את הקידום הנחשק, והיא שאלה: "למה אני, א-לוהים?" בסוף, היא הייתה צריכה להתחבר במשך 12 שעות ביממה למכונה מיוחדת ששלחה זרמים אלקטרומגנטיים דרך הרגל שלה, כדי לגרות את תאי העצם ולעודד אותם לצמוח. היא הייתה צריכה לחזור הביתה מוקדם מהעבודה כל יום, וברגע שהייתה מתחברת למכונה, לא יכלה לעשות כלום חוץ מלקרוא, לראות טלוויזיה ולחשוב.
והיא חשבה. היא התחילה לבחון את החיים הלחוצים שהיא מנהלת ולשאול לאן כל זה מוביל.
יש ביהדות עיקרון שנקרא "מידה כנגד מידה". כדי שנוכל להבין את המסר, א-לוהים שולח לנו אותו באמצעי שקשור ישירות לתחום שזקוק לשיפור. כשהיא נאלצה לעצור את הקצב המטורף שלה, היא הבינה שהריצה שלה לא מובילה לשום מקום. אחרי שמונה חודשי החלמה, היא שינתה את מסלול חייה, ולנצח היא תהיה אסירת תודה שנשברה לה הרגל.
לא תמיד קל להבין את המסר, ויתכן גם שא-לוהים התכוון ללמד את הידידה שלי שיעור שונה - אולי הוא התכוון להראות לה שהיא לא תמיד בשליטה, או שלא תתייחס לתפקודו של הגוף כאל דבר המובן מאליו. בכל מקרה, מתוך המודעות שיש סיבה לכאב שלה, היא יכלה להשתמש בסבל הזה כאמצעי לצמוח ולהכניס את א-לוהים לחיי היומיום שלה.
כשאנחנו מבינים שמה שקורה לנו מכיל מסרים א-לוהיים, אנחנו חייבים לפתוח ולבחון את התוכן.
אילו היינו מקבלים דואר רשום מנשיא ארה"ב, האם היינו זורקים אותו סתם כך לאשפה? כשאנחנו מבינים שמה שקורה לנו מכיל מסרים א-לוהיים, אנחנו חייבים לפתוח ולבחון את התוכן. אם נתעלם מהמסר ונייחס את ההתרחשויות למקריות גרידא, נגזול מעצמנו את פוטנציאל הצמיחה והמשמעות, ונפסיד הזדמנות לפתח יותר את הקשר שלנו עם א-לוהים.
דרך אגב, אנחנו לא צריכים לחכות שא-לוהים ישלח לנו קריאת התעוררות אישית. חכמים לומדים גם מהטעויות של האחרים. א-לוהים לא שולח מסר רק למי שסובל, אלא גם לכל מי ששומע על כך.
כשאנחנו לא יודעים למה
לפעמים אנחנו לא יכולים לתפוס בצורה ברורה מדוע קרו לנו דברים מסוימים, ואנחנו מרגישים אפופים בגלימת עלטה, לא מסוגלים לפלס דרך לראות את האור. מה עושים במקרה כזה?
תארו לעצמכם אבא מרותק לספר, שרואה בזווית העין שלו את בת השנתיים מתקרבת לשקע החשמל ובידה סיכת משרד. האב סוגר את הספר שלו וצורח, "איריס, לא!" איריס ממשיכה להתקדם אל השקע.
"איריס! אסור, זה מסוכן!"
כמה סנטימטרים לפני שהיא תוקעת את האטב בתוך השקע, האבא קופץ מהספה ומעיף לה אותו מהיד. איריס מתחילה ליילל... "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים???"
תפיסת העולם של הילדים אינה בשלה, ולכן הם לא מסוגלים לתפוס את התמונה השלמה. לדעתה של איריס, היא שיחקה בסיכה משרדית בלתי מזיקה, וחטפה מכה בלי שום סיבה. האבא, כמובן, מנע מהבת שלו התחשמלות. המכה הייתה לטובתה. כשאיריס תגדל, יספרו לה אולי את הסיפור הזה, ומנקודת מבט בוגרת יותר, היא תוכל לראות את הדברים באור שונה לחלוטין.
לכל אדם נועדה משימה ייחודית שעליו להשלים בחייו. אינספור האירועים שמתרחשים בחיינו, מתחוללים בתיאום מושלם להגשמת ייעוד נעלה - חלק מתוכנית האב של א-לוהים. כך, בסופו של דבר, הסיכום הכולל של חיי האדם, מגלה תרומה אישית ברורה להבאת העולם לשלמותו.
"שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכעניין שאמרו (ברכות ס, כגרסת ע"י), "כל מאי דעבדין מן שמיא – טב [כל מה שעושים מן השמים – טוב]". והם הם דברי הנביא (ישעיהו יב, א), "ישוב אפך ותנחמני", כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לבא לעיני כל ישראל איך אפילו התוכחות והייסורין לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה. כי הקב"ה אינו רוצה אלא בתיקון בריאתו..."
(דעת תבונות, רבי משה חיים לוצאטו)
ההתרחשויות בחיינו משתלבות יחד כמו שטיח ארוג בדוגמא נפלאה. א-לוהים הוא האורג האומן שמאחד מגוון סיבים ליצירת אמנות מדהימה במורכבותה. כל סיב נחוץ ושזור בדיוק במקום הנכון.
באמצע העבודה, אנחנו יכולים לתהות על המראה המכוער של השטיח בעל החוטים השחורים והאניצים האפורים. יש זמנים שבהם אנחנו יכולים לראות רק את צידו התחתון של השטיח, שנראה מבלבל וחסר סדר להחריד. רק כשהוא מושלם אנחנו יכולים להעריך את מלוא יופיו.
חלק מהאירועים בחיינו עלולים להיראות רע באותו רגע - רק משום שחסרה לנו הפרספקטיבה לראות את מלוא התמונה. זה כמו לצאת באמצע סרט פעולה, לחזור הביתה ולחשוב שהגיבור הולך למות. יש סרטים שבהם התמונה האחרונה יכולה לשנות את כל ההבנה שלנו לגבי מה שהתרחש.
למעשה, כל ההתרחשויות, ה"טובות" וה"רעות", באות מאותו מקור בדיוק – א-ל אחד שהוא הטוב המוחלט.
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט). ופי עליון מעיד בעצמו ומודיע כי כל הנלקט מכל מסיבותיו הגדולות אשר הוא מתהפך בעולמו, הלא הוא גילוי יחודו הגמור הזה."
(דעת תבונות, רבי משה חיים לוצאטו)
ממקור אחד
התלמוד מביא את הפסוק - "...ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), ומקשה - "והיום, לא אחד?" (פסחים נ, א)
התלמוד משיב שבעולם הזה אנחנו אולי יודעים, באופן שכלי, שכל מה שא-לוהים עושה הוא לטובה, אבל אנחנו לא יכולים להרגיש ולהבחין כיצד הדברים שנראים לנו שליליים, הם למעשה חיוביים. אנחנו עלולים לטעות ולחשוב כאילו הרע בעולם עומד בסתירה למידת החסד הא-לוהית.
אבל לעתיד לבוא, ממשיך התלמוד, כשתכלית העולם תתגלה וכל אחד מאיתנו יגיע לשלמותו, כולנו נרכוש פרספקטיבה מלאה. נוכל להביט לאחור ולהרגיש איך כל הדברים, אפילו הקשים ביותר, היו לטובה. כל שינוי ומהפך, אישי וגלובאלי, יתגלו כביטוי מוחלט לטובו המושלם של א-לוהים.
כולנו נבין את הרוע כפי שהוא באמת – אשליה זמנית שנועדה להימוג כמו טבעת עשן.
"...והרִשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" (מחזור לראש השנה).
למרות שהגישה הזאת אינה מפחיתה את הסבל, היא יכולה לעזור לנו לקבל את הכאב, לדעת שזה אך ורק לטובה. כשמישהו שאנחנו אוהבים ובוטחים בו עושה משהו שאנחנו לא מבינים, אנחנו בוגרים מספיק כדי לדחות את השיפוט, ולהבין שחייב להיות הסבר טוב להתנהגות שלו.
סבל שאנחנו גורמים לעצמנו
חלק ניכר מהסבל שלנו אנחנו גורמים לעצמנו. רק תקראו את הכותרות בכל עיתון שהוא. אנחנו אלופים בלגרום לנו ולאחרים צער רב – פסיכולוגי ונפשי – ואין לנו את מי להאשים חוץ מאת עצמנו.
אולי אנחנו שואלים למה א-לוהים נתן לנו את האפשרות לחולל כזאת אנדרלמוסיה. למה לאפשר לנו לפגוע ולהרוג? האם העולם לא היה מקום טוב יותר אילו הרוע היה מקוצץ, והבחירה החופשית שלנו מוגבלת יותר?
הגנה עלינו מפני תוצאותיהן הפוטנציאליות של הבחירות שלנו, הייתה מפחיתה את המשמעות והתכלית בחיים
הגבלת טווח הבחירה החופשית הייתה הופכת את העולם למקום בטוח יותר, אבל הגנה עלינו מפני תוצאותיהן הפוטנציאליות של הבחירות שלנו, הייתה מפחיתה את המשמעות והתכלית בחיים. יכולת הבחירה שלנו, היא זאת שמבדילה בינינו לבין רובוטים. בחירה חופשית נותנת לנו עצמאות ואחריות אישית על תוצאות מעשינו, וממילא נותנת משמעות לכל החלטותינו. אילו הייתה הבחירה שלנו מוגבלת, העצמאות שלנו הייתה פוחתת, ובסופו של דבר מקטינה את משמעות קיומנו.
דבר כזה עומד בסתירה לטבעו המושלם של הא-לוהים. מכיוון שא-לוהים מושלם, בריאתו חייבת לקבל את האפשרות להשיג את המשמעות והטוב המקסימאליים. כל דבר פחות מזה, יהיה חוסר שלמות משווע.
"וירא א-לוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא).
" 'הנה טוב מאוד' זה יצר הטוב, 'והנה טוב מאוד' זה יצר הרע" (בראשית רבה ט, ז).
חירות מוחלטת דורשת נגישות מלאה לטוב ולרע. במילים אחרות, הרע מאפשר את קיומה של הבחירה החופשית, כך שאפילו הרע משרת בסופו של דבר מטרה טובה.
כשאנחנו חותרים לחיות מתוך מודעות שכל מה שקורה משרת מטרה נעלה יותר, ושזה בדיוק מה שאנחנו צריכים באותו רגע - אז אנחנו יכולים ללמוד בהדרגה לזהות את הטוב האמיתי העומד בבסיסו של כל מצב. התמודדות עם סבל מאפשרת לנו להשתמש בכל ניסיון ככלי להתעלות, לראות אותו כשיעור חיוני ואישי, כהזדמנות לחזק את ביטחוננו בטובו האינסופי של א-לוהים.
הידיעה שיש מטרה ומשמעות לזמנים הקשים שעמם אנו מתמודדים, אולי לא תמחק את הכאב, אבל היא יכולה לעשות אותו קל יותר לנשיאה.