התקדמותה המטאורית של רב-סרן קרן הג'יוף בסולם הדרגות בצה"ל נובעת מכוח רצון מדהים, נחישות ומחויבות עמוקה למילוי תפקידה בהגנה על מדינה ישראל.

קרן גדלה בפינצ'לי, בבועה היהודית שבפרבר הירוק של צפון מערב לונדון. קריירה בצה"ל לא הייתה כלל אופציה בתוכניותיה של קרן לעתיד. "'לא סביר' אפילו לא מתקרב לתאר את זה", סיפרה ל- Aish.com. כיום, רב-סרן קרן הג'יוף היא דוברת צה"ל בצפון, היא עסוקה יום ולילה, מגיבה לנושאים הרגישים ביותר ולאיומים העומדים בפני מדינת ישראל. "כשאני חושבת על זה, זה פשוט הזוי איפה שאני נמצאת עכשיו".

בגיל 18 הגיעה קרן לישראל לשנה במהלכה נפקחו עיניה למציאות של הישראלים בני גילה המשרתים בצבא.

"ישראל הייתה לי חשובה ולא הרגשתי שזה הוגן שאחרים חייבים לשרת בצבא כדי להבטיח שהיא תוכל לשמש גם לי כבית". המחשבה על כך הסתחררה במוחה ולא הרפתה ממנה. במקום לחזור ללונדון בסוף השנה, היא החליטה להתנדב לצה"ל למשך שנתיים.

בבית, החלטתה של קרן עוררה תדהמה בקרב רבים מחבריה. "חלק מחבריי חשבו שזו החלטה פזיזה ואחרים אמרו לי להפסיק עם השטויות, שזה לא מתאים לי. למען האמת, הייתי נערה רגילה מצפון מערב לונדון, ואף אחד לא צפה את זה".

הספקנים לא גרמו לה לשנות את דעתה.

קרן התגייסה לצה"ל אחרי שבילתה שנה בישראל בגיל 18

"זה היה מפחיד מאוד לצעוד אל הלא-נודע. לא ידעתי מה אעשה או איך זה ייגמר, אבל ידעתי שזה דבר משמעותי ובעל ערך".

היא סיימה ארבעה חודשי טירונות ולאחר מכן עברה קורס מתקדם, שם למדה על סוגי תחמושת, נשקים ואימונים עליהם לא שמעה מעולם.

"תמיד צומחים כשיוצאים מאזור הנוחות בחיים", היא אומרת. "זה לא שחיפשתי הרפתקאות, פשוט רציתי לשרת את המדינה. כל לילה היינו מבלים בשטח במשך שעות, לפעמים מכוסים בבוץ מכף רגל עד ראש, אבל הייתי מתעוררת בבוקר מלאת הודיה ונרגשת לדעת שאני חיה את החלום. הגנתי על מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו".

קרן נשלחה למשפחה מאמצת בקיבוץ לביא בגליל העליון. לשלום וליאת אשכנזי יש שבעה ילדים משלהם ועוד שישה חיילים בודדים שפתחו להם את ביתם. "הם אנשים מדהימים והיוו תמיכה מדהימה עבורי במשך השנים", היא אומרת.

להפוך לקצינה

כמה חודשים אחרי תחילת השירות, כשהיא שוקלת את המשך צעדיה בצה"ל, אזרה קרן את האומץ לשאול אם תוכל לצאת לקורס קצינות ביחידה.

"את לא מדברת עברית ואת ממש לא בכושר", הגיעה התשובה הלקונית מהמפקד שלה. "קורס קצינות הוא מאוד מאתגר מבחינה פיזית". בזה הסתיימה השיחה.

"זה היה די מבאס". עם זאת, חבריה של קרן עודדו אותה להתמיד ובסופו של דבר, אחרי שניסתה מספר פעמים נוספות, היא קיבלה אישור לגשת לטרום-קורס בן חודש, ששימש מעין תהליך סינון מקדים לקורס קצינות.

"אני חושבת שאף אחד לא האמין שאעבור", היא צוחקת, "אבל מעצם זה שאפשרו לי לנסות, נתנה לי ההזדמנות להתנסות בעצמי!"

כשהקורס החל, קיבלה קרן, יחד עם קבוצת הצוערים שרצו להתקבל, ספר עב-כרס מלא בחומר שחיילים צריכים לדעת. "נתנו לנו שבוע כדי ללמוד את כל הספר למבחן". העברית של קרן הייתה בעיה. "לא הבנתי אפילו את מה שכתוב על הכריכה".

כחיילת בודדה, מתפללת בעודה משרתת בצפון.

כשהספר בידה והחלום להיות קצינה מנחה אותה, עלתה קרן על אוטובוס בחזרה למשפחה המארחת שלה והביטה מחוץ לחלון. כשנופי הארץ חולפים על פניה, עשירים בצבעים ומלאי היסטוריה, היא נזכרה בסיבות שבגללן רצתה לשרת מלכתחילה. היא קמה ממקומה, ניגשה לקצין שראתה קודם לכן והתיישבה במושב הריק לצידו.

"שלום", היא חייכה והראתה לו את הספר. "אני מנסה להיות קצינה. אתה מוכן ללמד אותי?" והוא הסכים.

כשהיא חזרה למשפחה המארחת, ההתלהבות של קרן פשטה בכל רחבי הקיבוץ. ליאת, האמא המארחת, ארגנה רשימת מתנדבים שיישבו עם קרן במשך שעתיים מדי יום ויחרשו איתה את החומר שהייתה אמורה להיבחן עליו.

"זה היה – או לתת את כל מה שיש לי, או לוותר", אמרה. "הייתי עסוקה, למדתי כל יום משש בבוקר עד חצות".

בסוף השבוע, מותשת, היא חזרה לבסיס כדי להיבחן. להפתעתה המוחלטת, כל החיילים שנבחנו עמה נכשלו, מלבד קרן, שקיבלה 85.

"חשבתי שהם טעו - שכולם עברו חוץ ממני!". הנחישות שלה השתלמה.

 רס"ן קרן הג'יוף היא דוברת צה"ל בגבול הצפון, מתמודדת עם שאלות באמצעי התקשורת. 

שני קילומטרים ב- 11 דקות

המבחן הגדול ביותר עדיין עמד בפני קרן - הדרישות בקורס הקצינות לרוץ שני קילומטרים ב- 11 דקות. בשביל קרן, שמעולם לא נודעה בהישגיה הספורטיביים, היה זה אתגר. הריצה הראשונה שלה למרחק זה ארכה 21 דקות.

אך קרן סירבה לוותר והסתערה על האתגר. "רצתי בכל רגע שיכולתי, בסופי שבוע פנויים ובבסיס. בשעה הפנויה היחידה שהייתה לנו בסוף היום, בזמן שאחרים התקשרו לדבר עם חברים ובני משפחה, אני הייתי רצה". בסוף החודש, היא הצליחה לשפר את הריצה לזמן של 12 דקות, 20 שניות. למרות כל ההתקדמות שלה, זה לא היה מספיק מהר וקרן קיבלה הודעה שלא עמדה בדרישות ההכרחיות כדי לעבור.

לעזוב את הבסיס

קרן אספה את חפציה, שבורה, ועמדה לעלות על האוטובוס, כשנקראה לשיחה עם מפקד הקורס.

"הנחתי שהם פשוט דואגים לרווחה הנפשית שלי, כיוון שהייתי מאוד עצובה ובכיתי המון". במקום זאת, ללא ידיעתה, קצינים אחרים בבסיס ביקשו לאפשר לקרן להישאר.

"ניתן לך הזדמנות להמשיך", קצין בכיר התבונן בקרן בעיני פלדה וקבע כי עדיין היא נמצאת שם על תנאי, ותהיה חייבת להוריד 40 שניות מזמן הריצה שלה - כללים הם כללים. הקורס המשיך ושבועיים לאחר מכן, אחרי שדחפה את עצמה עד הקצה, קרן הצליחה לרוץ את המרחק הדרוש ב 11 דקות ו- 15 שניות. עדיין היתה בפיגור של 15 שניות!

קרן נקראה לשימוע כדי לקבל את גזר דינה, ושם קיבלה תשובה פורמלית שלילית לפני שנשלחה הביתה. באותו רגע התמלאה קרן באנרגיה, בכוחות ובתחושת השליחות שאפיינו את דרכה בצה"ל. היא הביטה לקצין ישירות בעיניים ונשאה את נאום חייה.

כקצינה בחיל התותחנים. הכוח המניע של קרן - תשוקתה לשרת את ישראל.

"נתתי את כל כולי כדי להגיע למקום שאני נמצאת היום", ירתה, בדמעות בעיניה. "רצתי כל בוקר, כל ערב וכל סוף שבוע. כשהחיילים האחרים נחו או נהנו, אני רצתי". ואז, כשהיא מצביעה על תמונה של ישראל על הקיר, קולה התגבר וכך גם עוז רוחה, "זו הסיבה שאני כאן! רק כדי לתרום למדינה הזו".

ואז היא הצביעה על הספר שלמדה, על ההיסטוריה של צה"ל, המלחמות שלו וההישגים, שהיה מונח על שולחן הקצין. לסיכום, אמרה קרן, "תן לי לממש את הפונטציאל שלי. אני רוצה שהשם שלי יופיע בספר הזה, ואתה יכול לתת לי את ההזדמנות הזו".

הקצין הנדהם אמר שמעולם לא ראה מישהו עם כל כך הרבה מוטיבציה. הוא החליט שזה מספיק כדי לפצות על 15 השניות שקרן החמיצה והיא נשארה בקורס. עשרה שבועות לאחר מכן היא חזרה ליחידת התותחנים שלה בתור קצינה.

בגבול הצפון

לאחר שירותה בחיל התותחנים, המשיכה הקריירה הצבאית של קרן לדובר צה"ל, הקול של צה"ל בעולם החיצון. כיום, בתור דוברת צה"ל בגבול הצפון, היא מעורבת ברמה הגבוהה ביותר, מתקשרת ומגיבה לאיומים מצד סוריה, חיזבאללה, וקבוצות אחרות המייצגות את איראן.

"אנחנו תמיד מוכנים להתמודדות עם האיומים שעומדים בפני ישראל", היא אומרת.

היותה בתפקיד בעל פרופיל גבוה בצה"ל הפך את קרן לכתובת עבור חיילים שאפתנים רבים שפונים אליה לקבלת עצה והשראה. "לא עובר יום מבלי שאקבל הודעה שמבקשת עצה בקשר לגיוס לצבא או מחייל בודד שזקוק לתמיכה. אני תמיד שמחה לעזור".

כיום, בגיל 30, כאחת הקצינות הצעירות ביותר שהגיעו לדרגת רב-סרן, קרן עדיין חדורת מוטיבציה ביחס לסיבות שהביאו אותה להתגייס לצבא 11 שנים קודם לכן. "כל יום אני מתעוררת ומבינה שאני עדיין מגשימה את המטרה שלי". כשקרן התגייסה, היא כתבה את הסיבות שבגללן רצתה לשרת על פיסת נייר, קיפלה אותה ותחבה אותה לדיסקית שלה. "זה עדיין נמצא שם עכשיו", היא מחייכת.

"תמיד חשוב להזכיר לעצמך למה אתה עושה את מה שאתה עושה. אני עדיין מרגישה את אותה התרגשות שהרגשתי כשהתגייסתי לצה"ל".

כשהיא מתבוננת בהשפעות שהעלו אותה על נתיב חייה, אומרת קרן "המשפחה שלי, הקהילה שלי ותנועת הנוער בני עקיבא - כולם החדירו בי את אהבת הארץ. כשגדלתי, החברים שלי לא היו מאלה שבזבזו את הזמן. היינו קבוצה פרואקטיבית, תמיד תכננו דברים משמעותיים לעשות ביחד. הפקנו תועלת מהחברות שלנו והיינו גם פעילים בחיפוש אחר משמעות".

קרן מספרת שמילותיו של הרב ג'ונתן זקס, ששירת כרב הראשי של בריטניה, שימשו גם כהכוונה במהלך השנים. בהתייחסו לשאלות שצעירים רבים מתמודדים עמן בנוגע לאופן שבו עליהם לחיות את חייהם יעץ הרב זקס, "במקום שבו נפגשים מה שרוצים לעשות עם מה שצריך להיעשות, שם יכול האדם לחפש ולמצוא את הייעוד האישי שלו בעולם הזה".

"המילים שלו נשארו איתי".

"אני אוהבת את ישראל ואת זה שאבותינו חלמו להיות כאן, ואת ההזדמנות שיש לדור הנוכחי - להיות חלק מהסיפור. למרות שזה לא התפקיד שלי לומר לאחרים מה לעשות, אני בהחלט מעודדת ואומרת לכל מי שרוצה לשמוע, שלא משנה במה אתם מתעניינים, כאן בישראל יש לכם הזדמנות ללכת בעקבות החלומות שלכם ולתרום תרומה משמעותית".