מכל הרעיונות המהפכניים בתורה, רק מעטים הם מהפכניים יותר מתפיסת המנהיגות שלה.

החברוֹת בעולם העתיק היו היררכיות. ההמונים היו עניים, טרף לרעב ולמחלות. בדרך כלל היו אנאלפביתים. השליטים ניצלו אותם כאמצעי להשגת כוח ועושר, ולא נהגו בהם כבבני אדם עם זכויות משלהם – רעיון שנולד רק במאה השבע-עשרה. לדידם של השליטים, המון העם היה מאגר כוח אדם לעבודות כפייה שנועדו לא פעם להקמת מבני פאר שיאדירו את שמם, ולגיוס לצבא שיממש את שאיפותיהם האימפריאליות.

לשליטים הייתה בדרך כלל סמכות מוחלטת לקבוע מי מנתיניהם לחיים ומי למוות. המלכים והפרעונים לא היו רק ראשי המדינה. הם גם עמדו בראש הפירמידה הדתית, ונחשבו לבני האלוהים או אפילו לדמויי אלוהים. הסכמת הנשלטים לא הייתה כלל שאלה שעמדה על הפרק. עוצמתם של השליטים נחשבה חלק ממארג היקום. המלך הוא שליטם של המוני העם באותו אופן שהשמש היא מלכת השמיים והאריה הוא מלך החיות. שלטון המלך הוא חוק טבע, והטבע מקודָש.

התורה היא כתב פולמוס נגד תפיסת עולם זו. כולנו נבראנו בצלם אלוהים וכדמותו. כולנו, ולא רק מלכים. כולנו, בלי תלות בצבע עור, בתרבות, באמונה או במעמד. בתורה קורא האל לעמו המיוחד, ישראל, לצעוד צעדים ראשונים לקראת כינונה של חברה שוויונית אמיתית – או ליתר דיוק חברה שבה כבוד האדם אינו תלוי בכוח, בכסף או באילן יוחסין.

זה מקור תפיסת המנהיגות כשֵירוּת, שתיבחן בהרחבה בשיחתנו לפרשת קורח, בעוד שלושה שבועות. התואר הגבוה ביותר המיוחס למשה בתורה הוא "עבד ה'". פסגת תהילתו היא על כך שהיה "עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). להנהיג משמעו לשרת. גדוּלה משמעה ענווה. כאמור בספר משלי (כט, כג), "גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד".

התורה מורה לנו את הכיוון לעולם אידיאלי, אך היא אינה מניחה שכבר הגענו אליו או שהוא נמצא כמטחווי קשת מאתנו. האנשים שמשה הנהיג עדיין היו, כרבים מאתנו כיום, יומרנים ושאפתנים, יהירים ונפוחי חשיבות עצמית. הייתה להם התשוקה האנושית לכבוד ולמעמד. משה נאלץ להכיר בעובדה זו. היא עתידה הייתה להיות מקור לעימותים בשנות הנדודים; זהו מן הנושאים הראשיים בחומש במדבר.

במי קינאו בני ישראל? רובם לא שאפו להיות משה. הרי משה היה האדם היחיד שדיבר אל האל ושהאל דיבר אליו פה אל פה. ניסי השם התחוללו על ידו: הוא הביא מכות על מצרים, קרע את ים סוף ונתן לעם מים מסֶלע ומָן משמיים. מעטים הם האנשים שלבבם ירום עד כדי כך שיאמינו שהם עצמם יכולים לעשות ולו נס אחד מאלה.

לעומת זאת, מתקבל על הדעת שבני ישראל יתרעמו על מה שנראה כהנחלתה של המנהיגות הדתית לשבט אחד בלבד, שבט לוי, ובפרט למשפחה אחת בתוך שבט זה, משפחת הכוהנים בני אהרן. עכשיו, משהגיע זמנו של המשכן להתקדש ומשעמד העם להתחיל במחציתו השנייה של מסעם, מסיני אל ארץ ישראל, סכנת הקנאה והאיבה הייתה ממשית.

זהו קבוע היסטורי. ראו למשל מה אמרו על כך כמה מגדולי המחזאים והמשוררים באומות העולם. אנחנו חומדים לנו, כתב שייקספיר, את "כִּשְׁרוֹן אָדָם אֶחָד וּמֻמְחִיּוּת אַחֵר".¹ לאייסכילוס, אלפיים שנה לפניו, מיוחסת המימרה "מעטים האנשים היכולים לדבר בשבחו של חבר מבלי לקנא בהצלחתו".² ואילו גתה כתב כי "השנאה היא איבה פעילה, והקנאה – איבה סבילה. המרחק ביניהן הוא פסיעה אחת". היהודים למדו זאת על בשרם. תכופות קינאו בנו, ובמקרים רבים מספור קנאה זו הפכה לשנאה שהולידה אסונות.

על מנהיגים להיות מודעים לסכנות הקנאה, ובפרט לסכנת קנאה בקרב ציבור מונהגיהם. זוהי אחת התֶמות המלכדות את פרשתנו הארוכה ורבת הנושאים.

משה מתמודד בפרשה עם שלושה מקורות פוטנציאליים של קנאה. הראשון נמצא בקרב שבט לוי. בני לוי עלולים להתרעם על כך שהכהונה ניתנה רק לאיש אחד, אהרן, ולבניו. השני נוגע לאנשים שלא היו משבט לוי, קל וחומר לא ממשפחתו של אהרן, אך הרגישו שיש להם הזכות להיות קדושים, במובן של ניהול יחסים מיוחדים והדוקים עם אלוהים, יחסים המקבילים לאלה שהכוהנים מנהלים איתו. השלישי נמצא אצל מנהיגי שאר השבטים, שאולי הרגישו שנדחקו החוצה מעבודת המשכן. משה מטפל בסכנות אלו בזו אחר זו.

תחילה הוא נותן לכל משפחה בשבט לוי תפקיד משלה בנשיאת משכן השם וכליו בעת מסעות בני ישראל. בני קהת יישאו את כלי המשכן עצמם. בני גרשון יישאו את הבדים, היריעות, המסכים והקלעים המצפים את המשכן. בני מררי יישאו את הקורות והבריחים, העמודים והאדנים.

בשלב הבא מטפל משה באותם יחידים בעם ששאפו למדרגה גבוהה של קדושה. נראה שזה פשר רעיון הנזיר – האדם הנודר להקדיש את עצמו לקדוש ברוך הוא (דברים ו, ב). לנזיר אסור לשתות יין ולאכול ענבים ומוצריהם, להסתפר ולהיטמא למת. נראה שמסלול הנזירוּת נועד לאפשר לאלו המעוניינים לעלות במדרגות הקדושה תקופה של התמסרות דתית המזכירה במשהו את הכהונה.³

לבסוף פונה משה אל המנהיגות השבטית. פרק ז, העשוי חזרות-חזרות, מפרט את קורבנותיו של כל שבט ושבט בחנוכת המזבח. הקורבנות היו זהים, והתורה יכלה להסתפק בפירוט אחד שלהם, ולציין שכל הנשיאים הקריבו כך, כל אחד ביומו. אולם לחזרה יש תפקיד. עצם החזרה מדגישה באוזנינו את העובדה שלכל שבט ושבט היה רגע תהילה משלו. על ידי התרומה לבית השם קנה לו כל שבט ושבט מקום של כבוד.

שלושת האירועים הללו אינם ממלאים את כל פרשת נשא, אך די בהם כדי לאותת על דבר שכל מנהיג וכל קבוצה צריכים להתייחס אליו ברצינות. אפילו כאשר אנשים מסכימים באופן עקרוני שכל בני האדם ראויים לכבוד במידה שווה, ואפילו כאשר הם רואים את המנהיגות כשֵירות, עדיין קשה להם להשתחרר מהתשוקות המזיקות הישנות. עינם מוסיפה להיות צרה בהצלחתם של אחרים. לבם מוסיף לדאוב על כי זולתם זכה בכבוד שלדעתם הם עצמם ראויים לו יותר. רבי אלעזר הקפּר אמר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".⁴

טיבם ההרסני של רגשות אלה אינו מונע מרבים מאתנו, אולי מרובנו, לחוות אותם מפעם לפעם. אין דבר מסוכן יותר מהם להרמוניה בקבוצה.

זאת אחת הסיבות לכך שמנהיג מוכרח להיות עניו. הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד הם רגשות שאסור שמנהיג ירגיש. אבל נוסף על כך, המנהיג צריך לזכור שלא כולם ענווים. לכל משה יש קורח, לכל יוליוס קיסר יש קסיוס, לכל דנקֶן יש מקבּת ולכל אותלו – יאגו. בקבוצות רבות יש עושה-צרות פוטנציאלי המונָע מפגיעה בהערכתו העצמית. לא פעם זהו אויבו המושבע של המנהיג, ובידו לגרום לקבוצה נזק כבד.

אין דרך לנטרל את הסכנה הזו מכול וכול; אולם משה, בפרשת השבוע שלנו, מתווה לנו דרך התנהגות. כַּבּדו את כולם בשווה. הקדישו תשומת לב מיוחדת לקבוצות שזרע פורענות של מרד טמון בהן. תנו לכולם להרגיש שמעריכים אותם. העניקו לכל אחד רגע במרכז הבמה, ולוּ באופן טקסי. הֱיו מופת אישי של ענווה. הבהירו לכול שמנהיגות היא בעיניכם שירות, לא מעמד. מצאו לאנשים בעלי נהיות-לב מיוחדות דרכים לבטא אותן: הבטיחו שלכל אחד תינתן הזדמנות לתרום את תרומתו הייחודית.

הפוליטיקה של הקנאה תבער תמיד. מים רבים לא יכבוה. אך ישנן דרכים להקטין את האש הזו, ופרשתנו מלמדת אותן בהדגמה חיה.

שאלות לשולחן שבת:

1. מה מהפכני בתפיסת המנהיגות בתורה?

2. האם אפשר לרתום את רגש הקנאה למטרות חיוביות? מהן הסכנות הגלומות ברגש זה?

3. הרב זקס רומז כאן לקונפליקט שיהיה מן הנושאים המרכזיים לאורך חומש במדבר. מהו? התוכלו להדגים?

¹ויליאם שייקספיר, סונטה 29. השורה תורגמה בידי מתרגם מאמר זה שכן התרגומים הקיימים לא התאימו לצורכי המאמר.
²תרגום: ויקיציטוט.
³ראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל יג, יג.
⁴משנה, אבות ד, כא.