השבוע התחוללה רעידת אדמה בעולם הכדורגל, כאשר כוכב ברצלונה ואחד השחקנים הגדולים בתולדות המשחק, ליאו מסי, הודיע שהוא פורש מהקבוצה, ויעבור כנראה לקבוצת פריז סאן ז'רמן הצרפתית.

מסי, שמירר בבכי, אמר במסיבת העיתונאים:

"בימים האחרונים חשבתי מה אוכל להגיד. האמת היא שכלום לא עולה בדעתי. זה מאוד קשה עבורי אחרי כל כך הרבה שנים, הייתי כאן כל חיי, מגיל 13. לא הייתי מוכן לזה... המשפחה שלי הייתה משוכנעת שנישאר כאן. אני נאלץ להיפרד אחרי 21 שנים, יחד עם אשתי ושלושת ילדיי הקטלאנים-ארגנטינאים. אנחנו נחזור, כי הבית שלנו כאן והבטחתי לילדיי…"

השבוע שמעתי על גבר בריא בן 36, אב לתינוקת שלקה בדום לב ומת בשנתו. בן אדם קם בבוקר, ובטוח שהוא הולך לשתות את העולם בקשית, ופתאום שום דבר בעולם הזה לא מובטח או מובן מאליו. הכול חולף. כחלום יעוף.

ואולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים בכו ביחד עם מסי: עד שכבר חשבנו שיש משהו קבוע בעולם הכל כך עראי הזה: עולם שבו בני אדם מחליפים עבודה כמו גרביים ואחוזי הגירושין בשמיים.

עולם שבו ילדים רגילים לזפזפ בין מאות ערוצים כי איך אפשר להיות נעול על משהו אחד, ואם התוכנית לא תבוא לנו ישר טוב בעין, מיד נחליף אותה.

עולם שבו רווקים מוותרים על מערכות יחסים, בגלל שיש עוד אלפי בחורות רווקות, ובשביל מה בכלל להתאמץ ולהשתנות אם יש קשיים בקשר? הרבה יותר פשוט להחליף את הבחורה!

על רקע האווירה הזאת, הראתה לנו מערכת היחסים של מסי עם ברצלונה, שאפשר גם אחרת: הנה הנער הצנום מארגנטינה שעבר למועדון בגיל 13 ולא ידע קבוצה אחרת כל חייו, למרות הצעות וקשיים ופיתויים מקבוצות אחרות.

הנה הנער שהוכיח לכולם שיש ערך לנאמנות, ואפשר להישאר במועדון אחד ולצלוח את כל המורכבויות, וגם אם קשה לא מוותרים אלא ממשיכים וחושקים שפתיים.

ואולי בעצם הנאמנות יוצאת הדופן הזו של מסי, היא זו שהפכה אותו למיוחד וגדול כל כך.

יכולת ההתמדה שבגללה מיליוני אוהדים בעולם בכו השבוע ביחד איתו:

זה לא רק מסי שעובר קבוצה, זו בעצם ההתמדה והקביעות שתחסרנה לנו בעולם, שייראה לנו עכשיו עראי מתמיד.