רשימת תפוצה

תובנות מהחיים

שומר האס.אס שהתאהב ביהודייה באושוויץ

כ״ז בכסלו ה׳תשפ״ב 01/12/2021 | מאת ד"ר איווט אלט מילר

סרט תיעודי חדש מספר את סיפורו של רומן גרוטסקי שהציל חיים.

הסרט התיעודי החדש אהבה זאת לא הייתה, נדמה כמו רומן מעוות ולא מציאותי: באושוויץ, אסירה יהודייה ושומר אס.אס שקיבל הוראות לרצוח את משפחתה וחבריה מתאהבים זה בזה. או - כפי שמבהיר שם הסרט - לא אהבה נורמלית, אלא משהו שדומה לאהבה וחיבה.

אין מדובר בסיפור בדיוני. בגיהינום של אושוויץ, בו נרצחו 1,100,000 בני אדם, מתוכם 960,000 יהודים - אסירה יהודיה בשם הלנה ציטרונובה וקצין אס.אס נאצי בשם פרנץ וונש פיתחו רגשות זה כלפי זה. מערכת היחסים ביניהם הצילה את אחותה של הלנה, רוזינקה.

שירי בשבילי

ב- 1942 הייתה הלנה אחת מ- 997 נשים וצעירות יהודיות שנשלחו לאושוויץ בזמן הטרנספורט הראשון של אסירים יהודים למחנה המוות. הרשויות הסלובקיות אמרו להן שהן עומדות לעשות שירות לאומי למשך מספר חודשים. במציאות, כל אחת מהאסירות נמכרה לנאצים על-ידי הממשלה הסלובקית תמורת 200 רייכסמרקים (בערך 500$) לאסירה. 

כשהגיעו הנערות לאושוויץ הן הבינו מיד שרימו אותן. "היינו נערות מתבגרות", נזכרת אחת הניצולות, אדית גרוסמן, שהגיעה גם היא בטרנספורט הראשון. "היינו עדיין בגיל בו רצינו לחטוף התקפי זעם, להתעצל, להתחמק ממטלה או לישון עד מאוחר. רק חודש לפני כן עוד צחקקנו וריכלנו על פיסת החדשות האחרונה בקהילה שלנו, ועכשיו ראינו נערות מתות סביבנו… כל הזמן. שאלנו את עצמינו: האם זה יקרה גם לי? האם גם אני אמות בקרוב?" (ציטוט מתוך הספר The Nine Hundred: The Extraordinary Young Woman of the First Official Transport to Auschwitz מאת הת'ר דיון מקאדם. הוצאת Hodder & Stoughton: 2020).

אחת הנשים היהודיות המפוחדות באותה קבוצה הייתה הלנה ציטרונובה, בתו בת ה- 20 של חזן מסלובקיה. אחרי שהגיעה לאושוויץ, עבדה הלנה בעבודות כפייה. העבודה הראשונה שלה הייתה לסייע בהריסת מבנה ישן במחנה. השומרים הכריחו את הנערות להישאר באתר אפילו כשחלקי הבניין התמוטטו. "לא הרשו לנו לרוץ אפילו כשהקיר התמוטט, אז הנערות הראשונות נמחצו ומתו במקום", תיארה לאחר מכן. 

הלנה ציטרונובה

בהמשך קיבלה הלנה עבודה שנחשבה למבוקשת בקרב האסירות: העבודה הקלה יותר של מיון חפצי היהודים שנרצחו בתוך מחסן ענק אותו כינו האסירים בשם "קנדה". ביום הראשון לעבודתה במחסן: אותו יום - ה- 21 במרץ 1942 - היה יום הולדתו של קפטן פרנץ וונש, אחד משומרי האס.אס האחראים על תאי הגזים באושוויץ. הלנה הצטוותה לשיר למענו במסיבת יום הולדתו. אם היא תעשה עליו רושם טוב, נאמר להלנה, היא תוכל להמשיך לעבוד במחסן. הלנה החליטה לעשות כמיטב יכולתה כדי לעשות רושם טוב. 

בגיל 20 כבר היה וונש נאצי קשוח. הוא התנדב לאס.אס חסר הרחמים כשעוד היה נער. באושוויץ הוא היה הגורם לאכזריות בלתי נתפסת. שנים לאחר המלחמה, הוא עמד למשפט בארץ הולדתו אוסטריה, והואשם בכך שירה באסירים יהודים ורצח אותם, בעיקר חברי הזונדרקומנדו, פועלי מחנה הריכוז שתפקידם היה לפנות את גופותיהם של הנשלחים לתאי הגזים אחרי שמתו, לקבור אותן בקרמטוריום הענק של אושוויץ ולהשליך את אפרם לנהר. וונש הואשם גם שהכניס באופן אישי את מיכלי הגז הרעיל לתאים בהם נרצחו היהודים. 

במסיבת יום הולדתו באותו יום, התבונן וונש בשעה שהלנה שרה שירי יום הולדת, דמעות זורמות במורד לחייה. לאחר מכן נזכרה שהיא הייתה בטוחה שהיא עומדת למות בקרוב, ושרה מכל ליבה, כיוון שהאמינה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שבה תוכל לשיר. היא הכירה רק שירים גרמניים בודדים, כולל השיר המלנכולי אהבה זאת לא הייתה, השיר שהעניק את שמו לסרט התיעודי החדש על הלנה וקפטן וונש.

כשהוא ראה אותה שרה, השתוקק וונש להתקרב להלנה. הוא ביקש ממנה לשיר שוב את השיר. בקשתו הבהילה את האסירה היהודיה. "לפתע שמעתי קול אדם", נזכרה הלנה לאחר מכן, "ולא שאגת חיות. שמעתי את המילה 'בבקשה'. הרמתי את מבטי, כשדמעות בעיניי, ראיתי מדים וחשבתי לעצמי, 'אלוהים, היכן עיניו של הרוצח? אלה הן עיניו של בן אדם". 

אהבה ושנאה

הלנה חזרה לעבודה במחסן "קנדה", במיון חפצי היהודים הנרצחים, וקפטן וונש ביקר אותה בהמשך והשליך לכיוונה מכתב שכתב. "כשהוא הגיע לצריפים בהם עבדתי, הוא זרק לי את הפתק הזה. השמדתי אותו תיכף ומיד, אבל הספקתי לראות את המילה 'אהבה' - 'התאהבתי בך'", נזכרה הלנה שנים לאחר מכן, מביתה בישראל. "חשבתי שאני מעדיפה למות מאשר להיות קשורה בקשר כלשהו עם אדם מהאס.אס. במשך זמן רב לאחר מכן הייתה רק שנאה. לא יכולתי אפילו להסתכל עליו", היא מתארת. 

#חשבתי שאני מעדיפה למות מאשר להיות בקשר כלשהו עם אדם מהאס.אס. במשך זמן רב לאחר מכן הייתה רק שנאה. לא יכולתי אפילו להסתכל עליו.

וונש המשיך לחזר אחר הלנה, מאוהב בה. רגשותיו כלפיה לא היתרגמו לידי סיוע בבריחה, אך הוא הבריח לה אוכל ובגדים מעבר לקצבת הרעב ומדי האסירים הדקיקים שתרמו לעינוי ולמות האסירים באושוויץ. שנים לאחר מכן תיארה הלנה כי עזרה זו היוותה סכנה לחייו של וונש מצד הממונים עליו באס.אס. הוא נתן לה סדינים נוספים ושמיכות נוספות ומסר לה את הקצבות המזון שלו, ואף נתן לה מיני מזונות שאמו שלחה לו כמתנה. 

"הוא אהב אותי עד שגעון", תיארה הלנה בהמשך. היא חלקה את המזון שוונש נתן לה עם חברותיה האסירות ועזרה להציל את חייהן. לעיתים ביקשה הלנה מוונש לסייע לה להציל את חייהן של חברותיה האסירות. היו פעמים שבהן היא תפסה באופן אישי בידו בשעה שהכה יהודייה וביקשה ממנו לעצור. 

האחיות הלנה ורוזה עם בתה של רוזה, אביבה, שנרצחה בהמשך באושוויץ בגיל שש בלבד.

האחיות הלנה ורוזה עם בתה של רוזה, אביבה, שנרצחה בהמשך באושוויץ בגיל שש בלבד.

חלק מהאסירות היו מלאות בהכרת תודה, אולם רבות אחרות קינאו קנאה עזה במתנות ובביטחון שהורעף על הלנה בשעה שהן עמדו בפני המוות מדי יום ביומו. "כולן קינאנו עמוקות בעובדה שלה הייתה את ההזדמנות הזו, ואנחנו היינו צריכות ללכת כמו צאן לטבח", מספרת אחת מחברותיה של הלנה באושוויץ בסרט. 

הצלת אחותה של הלנה

נקודת מפנה אירעה כשוונש היה מסוגל לעזור לאחותה של הלנה. אחותה רוזינקה ושני ילדיה הצעירים - ילדה בת שש ותינוק שזה עתה נולד - הגיעו לאושוויץ ונשלחו באופן מיידי למוות, לתאי הגזים. כששמעה את החדשות, רצה הלנה לתאי הגזים והתחננה בפני שומרי האס.אס לחוס על חייהם. כשהם סירבו, התחננה הלנה בפניהם שיהרגו גם אותה. 

השומרים עמדו להיענות לבקשתה, כשוונש רץ לשם והחל להכות את הלנה באלימות על הפשע של הפרת עוצר. בזמן שהכה אותה, לחש לה בחשאי והורה לה לומר לו את שם אחותה. 

"הוא אמר לי, 'תגידי לי מהר מה השם של אחותך לפני שיהיה מאוחר מדי', תיארה הלנה. "אז אמרתי לו, 'אתה לא תצליח, היא הגיעה עם שני ילדים קטנים'. 

"הוא אמר, 'ילדים, זה משהו אחר. ילדים לא יכולים לחיות כאן'. אז הוא רץ לקרמטוריום ומצא את אחותי". אחותה של הלנה שרדה, למרות שילדיה נרצחו. 

בלתי אפשרי עבורנו להביט לאחור על תקופה זו ולהבין באופן מלא מה עובר על אסירה כמו הלנה ציטרונובה. כשהמשפחה שלה, חבריה ואחיה היהודים נרצחים סביבה יומם וליל במשך שנים, אחרי שצפתה באחיינית ובאחיין הקטנים והמתוקים שלה נהרגים לנגד עיניה, כל סוג של נדיבות או עזרה היה כנראה מציף. 

בתמונה זו, שצולמה באושוויץ, נראית הלנה בריאה וכמעט 'שמנמנה' - בניגוד חד לשאר האסירות.

במשך הזמן נראה שהחלה הלנה לפתח חיבה מסוימת כלפי וונש בתמורה. בסרט התיעודי מדגישות אסירות לשעבר כי וונש והלנה מעולם לא היו במגע אינטימי. דבר זה היה בלתי אפשרי בסביבה השמורה והמבוקרת היטב של אושוויץ. אולם מתנותיו הרבות וטובות ההנאה שהעניק וונש להלנה היו ברורות מאוד וניכרות לעין כל. 

לפני מותה ב- 2005, אמרה הלנה ליוצר הסרטים הבריטי לורנס ריס "כאן הוא עשה משהו נפלא. היו רגעים בהם שכחתי שאני יהודיה ושהוא נאצי, ולמען האמת, בסוף אהבתי אותו". 

התאהבות מתמשכת

וונש צילם את הלנה במדי האסירה המפוספסים שלה ושמר את התמונה איתו כל הזמן. זוהי תמונה צורמת: היא עומדת בגיהינום הקרוי אושוויץ, לובשת את המדים המשפילים, ומחייכת חיוך קורן. היא נראית כמעט בריאה ומאושרת. לפי בתו, דגמר, היה וונש אובססיבי ביחס לתמונה זו. הוא יצר עותקים רבים שלה כדי שיוכל לחתוך את פניה של הלנה ולהניח אותן על תמונות אחרות, כך שייראה כאילו הלנה נמצאת בבטחה במקום אחר ולא באושוויץ. 

הדבר הפך למוטיב בסרט אהבה זאת לא היתה. הבמאית הישראלית מיה צרפתי משתמשת באותה תמונה של הלנה לאורך הסרט ומציבה את הלנה בסביבות שונות: בצריפים באושוויץ, בקרמטוריום ובמשפטו של וונש, שנים לאחר מכן. 

אחרי תום המלחמה, ניסו הלנה ואחותה רוזינקה לחזור לביתן בסלובקיה (העזרה האחרונה של וונש להלנה הייתה להעניק לה ולאחותה רוזינקה מגפי פרווה לצורך המסע). הן גילו כי הקהילה היהודית בביתן הקודם הושמדה לחלוטין. 

וונש חיפש את הלנה במשך שנים אחרי המלחמה ושלח לה אינספור מכתבים. "כשניפגש, נהיה ביחד ונקיים את ההבטחות הרבות שהבטחנו זה לזו", כתב. "הדברים היו שונים לחלוטין אילו היינו מנצחים במלחמה". 

הלנה התחמקה ממכתבים אלה. תוך שנה מאז שחרורה מאושוויץ, התחתנה הלנה עם פעיל ציוני והם עלו יחד לישראל. אחת מקרובי המשפחה של הלנה כתבה לוונש ודרשה ממנו להפסיק לכתוב להלנה. אין שום דרך שהלנה יכולה להיות בקשר עם "פושעים נאציים", היא כתבה, והוסיפה שדם האחיינית והאחיין הקטנים של הלנה - שאת רציחתם לא מנע - "יכתים את ידיך לנצח".

וונש חזר לאוסטריה, התחתן והקים משפחה משלו. ב- 1972, הוא הועמד למשפט על פשעי מלחמה. עדים שראו את האכזריות שלו תיארו את הסדיזם של וונש. הוא הכה באכזריות אסירים והרג יהודים באופן אישי. הוא בחר אילו יהודים ילכו לתאי הגזים וימותו, ואילו יחיו כדי לשמש כפועלים בעבודות כפייה. 

נראה כי וונש מעולם לא שמר על ההתאהבות שלו בהלנה בסוד מפני המשפחה שבנה אחרי המלחמה, ואשתו כתבה להלנה והתחננה בפניה שתגיע ותעיד לטובתו של וונש. הלנה עשתה זאת: היא נסעה לווינה ותיארה בבית המשפט כיצד היה וונש אמנם נדיב כלפיה - וכיצד ראתה אותו מתאכזר ליהודים אחרים. בסופו של דבר, וונש זוכה. השופט במשפט הדגיש שוונש אינו חף מפשע, אולם חוקי ההגבלות על פשעי מלחמה באוסטריה באותה תקופה מנעו את הרשעתו. 

בניית בית בישראל

אחרי השחרור מאושוויץ ב- 1945, התחילה הלנה חיים חדשים בתל אביב, ישראל

הלנה חזרה הביתה לישראל, והידידות החולפת והרומן שהיא חלקה בעבר עם וונש נותרו מאחוריה. היא מעולם לא התגברה לגמרי על הטראומה של חוויותיה במהלך השואה. בסרט התיעודי מתארים שלושת ילדיה את הקשיים שליוו תמיד את הלנה כתוצאה מכך. לעיתים קרובות היא הייתה כעוסה ולעיתים הייתה מאוד לא מאושרת ואף אומללה. 

אחרי משפטו, התעקש וונש שההתאהבות שלו בהלנה שינתה אותו לטובה. "התשוקה שינתה את ההתנהגות הברוטלית שלי", אמר. "התאהבתי בהלנה ציטרונובה וזה שינה אותי. הפכתי לאדם אחר בגלל ההשפעה שלה". 

לפני שנים, בגיהינום של אושוויץ, השתמשה הלנה בכל אמצעי שעמד לרשותה כדי לשרוד ולעזור לאחותה האהובה ולחברותיה האסירות. בלתי אפשרי עבורנו לשפוט את הבחירות האישיות שבחרה ולהבין את התמודדויותיה. הלנה הייתה נחושה בדעתה לשרוד, והמשפחה שהיא הקימה בישראל היום היא עדות לכוחה וחוסנה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

    הצטרפו לניוזלטר השבועי

    linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram