רשימת תפוצה

חברה ותרבות

קנאביס ויהדות: הילכו שניהם יחדיו?

ג׳ בטבת ה׳תשפ״ב 07/12/2021 | מאת אפרם גולדברג

קנאביס רפואי מותר, אבל שימוש לצרכי פנאי פוגם בהתפתחות הרוחנית של האדם

ב-1970 חתם נשיא ארצות־הברית ריצ'רד ניקסון על "פקודת החומרים המפוקחים" (CSA), שהכריזה מלחמה על הסמים ובכללם הקנאביס. המקבילה הישראלית של ה-CSA היא "פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973", וגם היא כללה את ה"קנבוס" ואת "שרף הקנבוס", החשיש, ברשימת הסמים המסוכנים. חומרים רבים זרמו מאז בַּמיסיסיפי, ועֶמדות העולם המערבי ומערכות המשפט שלו שינו את גישתם במידה רבה. כך, למשל, בשנה שעברה העביר בית הנבחרים האמריקאי חקיקה להסרת הקנאביס מפקודת ה-CSA. בימים אלה נשקלת שם חקיקת אי־הפללה לקנאביס וקביעת מס על מכירתו, בדומה לזו הנהוגה עם אלכוהול וסיגריות.

נכון להיום, אישרו 18 מדינות בארה"ב לגליזציה מלאה של קנאביס, ו-38 מדינות מתירות קנאביס רפואי במתכונות שונות. שוק הקנאביס החוקי בארה"ב צפוי להגיע ליותר מ-40 מיליארד דולר עד שנת 2026. בארץ מותר השימוש בקנאביס לצרכים רפואיים, ובשנים האחרונות נהוגה מדיניות של אי־הפללה בכל הנוגע למשתמשי קנאביס.

כשדעת הקהל ומערכות המשפט מאמצות יותר ויותר את הקנאביס אל חיקן, מתבקשת השאלה: מה דעתה של היהדות בנושא?

במשפט העברי - "ההלכה" - קיימת דרישה כללית להקפיד על חוקי המדינה המארחת, כל זמן שהללו לא עומדים בסתירה לחוקי התורה.[1] על כן, תהא אשר תהא דעת התורה על קנאביס, ההלכה דורשת ציות לרשויות החוק המקומיות. אם במדינה המדוברת אסורה אחזקת קנאביס או השימוש בו, הרי שההלכה אוסרת אותם אף היא.

אבל מה באשר לאפשרות ההפוכה: האם פירוש הדבר שאם החוק האזרחי מתיר צריכת קנאביס, האם ההלכה ורוח התורה מתירים אותה אף הם?

קנאביס רפואי

חשוב להבחין בין קנאביס לצרכי פנאי וקנאביס רפואי. מן המילים "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" האמורות בפרשת משפטים[2], דרשו חז"ל[3]: "מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפֵּא", דהיינו, שלמרות שתהליך הריפוי עלול לבוא על חשבון איסורי תורה אחרים - כמו למשל האיסור לגרום כאב או דימום לזולת - מותר לבצע אותו.

אבל מה באשר לשיכוך כאב בלבד, כזה שלא נלווית אליו שום תועלת רפואית? האם רשאי אדם לעבור על איסורים כלשהם, רק כדי לשכך כאב?

הרב אברהם בורנשטיין[4] (1838-1910) מוכיח, שההיתר לרפא כולל לא רק ריפוי אלא גם הקלה על כאבים, גם כשלהקלה זו לא נלווית שום תועלת טיפולית.

על סמך פסק־הלכה זה, פסקו הרב שלמה זלמן אוירבך[5] (1910-1995) ואחרים, ששימוש בסמים, כדוגמת מורפיום, לצורך הקלה על כאב, מותר. אפילו כשמדובר בחולה סופני, שצריכת מורפיום עלולה לזרז את מותו בשל השפעתה על הנשימה, מותר השימוש בו, משום שגם הקלה על כאב היא צורה של ריפוי.

והרב יצחק זילברשטיין, פוסק בן זמננו, מרחיב את פסק־ההלכה הזה וכותב,[6] שחרף הגישה השלילית הכללית כלפי שימוש בקנאביס, מותר השימוש בה למטרות ריפוי והקלה על כאבים, בדיוק כמו תרופות נרקוטיות ומשככי כאבים אחרים.

קנאביס לצרכי פנאי

התורה דורשת מאיתנו לחיות חיים בריאים ובאופן כללי לשמור על רווחתנו. הרעיון הזה מופיע בגמרא[7] בהקשר של הפסוק[8] "ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", והרמב"ם פוסק אותו להלכה[9]. ובכן, האם צריכת קנאביס הולמת את ההלכה הזו, או שיש בה משום זלזול באחריות המוטלת עלינו לשמור על בריאותנו?

הגמרא[10] מספרת על האמורא בן המאה השניה, אבא בר אייבו (הנודע בכינויו "רב") שהורה לבנו חייא: "לֹא תִּשְׁתֵּי סָמָא". ומסביר רש"י: "אל תלמד לשתות סמים, מפני שתקבע להון ווסת (=הרגל) ויהא לבך שואלך, ותפזר מעות". אתה תתרגל לזה, ותשוב ותרצה בהם שוב ושוב.

אז מה? למה זו בעיה? איך סותרים תחושת אופוריה ואושר את עקרון החיים הבריאים של התורה?

אז ככה: האדם מורכב משני חלקים. בחסידות מקובל לקרוא להם "הנפש הבהמית" ו"הנפש האלוקית". הנפש הבהמית דוחפת אותנו לנהוג באימפולסיביות ולספק את הדחפים שלנו ללא הבחנה. כשמישהו מאבד שליטה נֹאמַר עליו שהוא מתנהג כמו חיה, וכשמישהו בולס מכל הבא ליד, נֹאמַר שהוא אוכל כמו חזיר.

אבל יש לנו גם נפש אלוקית וכל אחד מאיתנו נברא בצלם אלוקים. הנפש האלוקית שלנו ממושמעת ובעלת שליטה עצמית. היא מאפשרת לנו לקבל החלטות מתוך מודעות מלאה והיא מספקת לנו כוח לווסת את התנהגותנו.

כשאנו מתמסרים לחומרים המעיבים על כושר השיפוט שלנו או מערפלים את ההכרה שלנו, כשאנו מאבדים שליטה והופכים להיות חסרי משמעת, אנחנו מחלישים את הנפש האלוקית שלנו, ולמעשה מוותרים על האנושיות שלנו. מוטל עלינו לחיות כאן ועכשיו, להיות מעורים לגמרי בַהווה, מודעים לַמקיף אותנו, עסוקים בסביבה שלנו, אחראים על התנהגותנו, ומסוגלים לזכור מה עשינו ומה אירע לנו. השימוש בחומרים - סמים או אלכוהול - כדי לברוח מן המציאות, כדי להפיג צער, כדי לחוש עונג מוגבר, או סתם בשביל הכיף, הוא כניעה לדחפים הבסיסיים שלנו, העדפת הדחף הבהמי שלנו על פני הנשמה האלוקית שלנו.

קדוּשה דורשת מודעוּת, תשומת לב ושליטה עצמית. לכן נאסר על הכוהנים לשתות יין בבואם אל הקודש.[11] אכן השתכרות או התמסטלות עשויות לתת תחושה זמנית של אושר, אבל היא מזויפת וקצרת־חיים. הרמב"ם כותב[12] "כָּל הַמִּשְׁתַּכֵּר הֲרֵי זֶה חוֹטֵא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ. וְאִם נִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי־הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם".

יש הטוענים שתחושת האופוריה שאלכוהול או סמים מספקים, דווקא תורמת לצמיחה ואפילו לפריצת־דרך רוחנית, בכך שהיא מסירה עכבות ומפיגה מתח - אבל טעות בידם. צמיחה רוחנית אותנטית, אמיתית ובת־קיימא היא תוצאה של התבוננות ועבודת הלב, המוח והנשמה, מתוך הכרה ומודעוּת מלאוֹת, לא תוצאה של בריחה מן הכול.

חשוב לציין, שלמרות הממצאים השונים שמעלה המחקר בשאלה איזה מבין השניים - קנאביס או אלכוהול - מסוכן יותר, הרי שביהדות קיים שוני מהותי בין שניהם. במפגשים יהודיים, כמו חגים או אירועי מעגל החיים, נעשה שימוש מתון ביין כדי לרומם את המעמד ולכבד אותו. אמנם אין דעתה של היהדות נוחה מִשִכרות ואובדן חושים, אבל הרמת כוסית לציון אירוע בעל משמעות - נאה בעיני ההלכה. אפשר לצרוך יין במתינות ובלי לאבד את הראש, בשעה שקנאביס אינו אלא כלי להתמסטל, שלפי כמה מחקרים הוא "סם מעבר" - סם שממנו עוברים לצריכת סמים קשים יותר.

הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה במאה ה-20, פסק[13] שצריכת קנאביס פוגמת בעבודת השם של היהודי והינה אסורה. לפי "המכונים הלאומיים לבריאות" של ארה"ב (NIH)[14], 30% מן המשתמשים בקנאביס סובלים ממידה מסוימת של "הפרעת שימוש בקנאביס". בנוסף, מחקרים הראו[15] ששימוש בקנאביס עלול לשבש את פעילות המוח ולפגוע ביכולות הקוגניטיביות וביכולת לעבוד, ללמוד ולתפקד. צריכת קנאביס פוגמת בתהליך קבלת ההחלטות של האדם. מי ששרוי באובדן חושים לא רק שאינו יכול לקיים מצוות כראוי, הוא צפוי - הרבה יותר מאחרים - לקחת חלק בהתנהגויות ובהחלטות המנוגדות להלכה וסותרות את רוח התורה.

הרב פיינשטיין חותם את תשובתו בהזכירו שביהדות מטרת החיים הינה קדוּשה, לא אושר, וקורא "להשתדל בכל היכולת להעביר טומאה זו מכל בני ישראל".

הרב שלמה אבינר, מפוסקי זמננו, דן אף הוא בשאלה זו ומגיע לאותה מסקנה מחמירה. הוא כותב[16] שאנשים המשתמשים בקנאביס מפתחים בו תלות וְשֶׁתְּלוּת, בהגדרתה, פוגמת ביכולת שלנו להפיק מעצמנו את הַמֵּרַב. הוא מוסיף ואומר ששימוש בקנאביס הופך את האדם לחסר מוטיבציה, פוגם בזיכרון וממלא אותו בביטחון עצמי מופרז המהווה סכנה לו ולסביבה - עובדות שהמחקר מאשש אותן ושאינן עולות בקנה אחד עם חיי יהדות מלאים וערכיים.

סיכום

בשעה שהעולם מסביבנו הולך ומאמץ חוקים והשקפות מתירניות ביחס לשימוש בקנאביס, דעת התורה היא שהקנאביס מותר רק בהקשר הרפואי שלו. שימוש בו לצרכי פנאי חוסם את האדם מלהגיע למיטב והינו אסור על פי ההלכה. את הכמיהה שלנו להרגיש טוב, לחוש אופוריה, עלינו לספק באמצעות עבודה קשה של פיתוח השורשים הרוחניים שלנו והעמקת הקשר שלנו עם בורא העולם.

  1. הגמרא (בבא קמא קיג, א) מבטאת רעיון זה במילים: "דִּינָא דְּמַלְכוּתָא - דִּינָא", לאמר, דין הממשל המקומי - דין הוא גם מבחינת התורה.
  2. שמות כא, יט.
  3. בבא קמא פה, א.
  4. אבני נזר, אורח חיים, סימן תנג.
  5. נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שלט.
  6. תחומין, כרך כג.
  7. ברכות לב, ב.
  8. דברים ד, טו.
  9. הלכות רוצח ושמירת נפש יא, ד.
  10. פסחים קיג, א.
  11. ויקרא י, ט.
  12. הלכות דעות ה, ג.
  13. אגרות משה, יורה דעה ג, תשובה לה.
  14. https://www.drugabuse.gov/publications/research-reports/marijuana/marijuana-addictive
  15. ראו לדוגמה עמ' 3 כאן: https://meyda.education.gov.il/files/shefi/samim/Questions_Marijuana.pdf
  16. שאילת שלמה, ד, תשובה רסד.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

[contact-form-7 404 "לא נמצא"]

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram