רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חכמה לחיים

הפרדוקס של החטא: האם זה באשמתנו או חלק מהתכנית האלוקית?

ויגש (בראשית מד:יח-מז:כז )

מאת ניר מנוסי

כשמישהו מעולל לנו משהו רע, עלינו לעשות הבדלה ברורה: הוא עצמו אינו בסדר, ועליו לתת על כך את הדין, אך לצד אמת זו ישנה אמת נוספת, והיא שמהשמיים רצו שהדבר הרע הזה יקרה לי, לתיקוני ולטובת

"הכל צפוי והרשות נתונה"

ארבע מילים אלו מקפלות בתוכן את אחד הפרדוקסים הגדולים ביותר של תמונת העולם האמונית, המכונה פרדוקס "הידיעה והבחירה". זה נשמע נושא פילוסופי וקר, אך השאלות שהוא מציף אינן רק מהוּתיות אלא תהוֹמיות, ונוגעות בלב החיים שלנו.

שתי רמות למציאות

קודם כל, מה הביטוי בדיוק אומר? "הכל צפוי" פירושו שכל מה שקורה בעולם נצפה מראש בידי הבורא. למעשה, הבורא הוא מי שחולל אותו. הכל מגיע ממנו, הכל זה בעצם הוא.

"הרשות נתונה" פירושו שלבני האדם ניתנו הרשות והכוח לפעול לפי בחירתם החופשית. אם בפרשת דרכים מסוימת אדם מחליט ללכת ימינה או שמאלה, אל הטוב או אל היפך הטוב – הדבר תלוי בו.

כיצד הולכים שני הדברים האלו ביחד?

מפתח לפענוח החידה טמון בעובדה שאיננו יודעים את העתיד. העתיד אמנם "צפוי", אך רק מנקודת מבטו של האל, המשקיף כביכול על מבוך המרחב והזמן מלמעלה. עבורנו, המתהלכים בתוך המבוך, מה שמסתתר מעבר לפינה אינו ידוע, ונדמה לנו שמספר עתידים אפשריים פרוּשׂים לפנינו: אנו יכולים לפנות בפינה הקרובה, להמשיך ישר או לשוב על עקבותינו, ומדמיינים כיצד כל אחת מהבחירות הללו תוביל לעתיד שונה לגמרי. בפועל נבחר בסופו של דבר רק באפשרות אחת – זו שהאל צפה – אך מכיוון שאיננו יודעים מה היא, אין לנו ברירה אלא לעבור דרך תהליך התחבטות, הכרעה וביצוע. תהליך זה הוא-הוא מימוש כוח הבחירה שהאל נתן לנו, וזאת למרות שבשורה האחרונה אנו מגשימים את מה שהוא רצה ותיכנן.

משמעות הדבר הזה היא שיש לראות כל דבר שקורה כמורכב משתי רמות: רמת הבחירה האנושית ורמת התוכנית האלוקית. דבר זה מאתגר במיוחד כשקורים דברים רעים, כאשר התמודדות זו גופא נחלקת לשתיים: התמודדותו של מי שנעשה לו העוול, והתמודדותו של מי שעשה את העוול.

סוד סלחנותו של יוסף

מי שנעשה לו עוול נמצא בעמדה המושלמת ליפול לתוך מה שאני מכנה 'בור הקורבנוּת וההאשָמה' – מקום צר וחשוך שבו אנו מרחמים על עצמנו, כועסים על אחרים, ולא מתקדמים לשום מקום.

אף שמדובר בחוויה רגשית בעיקרה, יסודה בתפיסת מציאות מסוימת הנמצאת בראש שלנו – תפיסה לפיה קיימת רק רמת הבחירה האנושית. במקרה זה, הסיפור מאד פשוט: מישהו הֵרַע לנו, וכל הסיפור באשמתו. אין מה לחפש משמעות במה שקרה או לפשפש במעשינו ולעשות חשבון נפש. אנחנו הקורבן התמים והוא התוקפן הרשע, סוף פסוק.

חוויה זו משתנה לגמרי כשאנו מוסיפים את מישור ההשגחה האלוקית. אז מסתבר שהאדם שפגע בנו היה שליח של האל. הוא רצה שדבר שלילי מסוים יקרה לנו (לטובתנו, כדי לזכך ולרומם אותנו), ובחר באותו אדם כדי לבצעו. חז"ל כינו דבר זה "מגלגלין חובה על ידי חייב": כאשר הכוחות שבשמיים רוצים שלמישהו יתרחש דבר-מה שלילי ("חובה"), הם בוחרים באדם שבדיוק באותו רגע רוצה לעשות את אותה פעולה ("חייב"), ו'משדכים' בין השניים – הופכים את האדם הרע ל'שליח מצווה' שלא מדעת לביצועהּ ("מגלגלין" אותה דרכו).

מי שמדגים בצורה יפהפיה את הגישה הזו לחיים הוא יוסף. מרגע שהוא נעזב בבור, הוא נושא עיניו באופן בלעדי ועקבי רק אל אדון העולם. בכל מקום שהוא נקלע אליו – בית פוטיפר, בית הסוהר, ארמון פרעה – הוא מנסה להפיק את המיטב ממה שיש לו. בהמשך, את בנו הראשון הוא מכנה על שם ש"נשני א־להים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ואת השני על שם ש"הפרני א­להים בארץ עניי" – כלומר מייחס את כל מה שקרה לו לאל בלבד.

שיאה של התנהלות זו מגיע בעימות עם אֶחיו. לאחר שחשף בפניהם את זהותו שב יוסף ומדגיש שלא הם שלחו אותו למצרים, אלא האלוקים: "למחיה שלחַני א־להים לפניכם", "וישלחני א־להים לפניכם לשׂוּם לכם שארית בארץ", "ועתה לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי הא־להים". האמירה מגיעה לשיאה בפרשה הבאה בה הוא אומר, "ואתם חשבתם עלי לרעה, א־להים חשבה לטֹבה".

יוסף התפייס לחלוטין עם ההבנה שיש שתי רמות למציאות. אֶחיו עשו מעשה רע, אך גם היו שליחיו של האלוקים; עליהם לעשות תשובה על מעשיהם, אך עבודתו שלו אינה מולם אלא מול האל. עליו לשאול את רבון העולם: מה אתה מְזמן לי דרך המציאות החדשה שנקלעתי עליו בעקבות מה שעוללו לי? כך יוצא יוסף מבור הקורבנות וההאשמה והופך לַמלך ולַמוליך של חייו.

כעת, מה לגבי מי שעשה את המעשה הרע, במקרה זה האחים? האם גם הם צריכים להגיד, 'איננו אשמים, היינו רק שליחים'? כמובן שלא. הביטויים "הרשות נתונה" ו"על ידי חייב" מבהירים שאדם שחטא אחראי למעשיו וצריך לעשות עליהם תשובה. עם זאת, גם לחוטא האמונה בהשגחה יכולה לעזור: בכוחה להצילו מאותו זן שלילי וקטלני של רגשות אשם, שכל מטרתו היא לדכא אותנו ולהורגנו בעודנו חיים. גם לחוטא יש תקנה, והדבר טמון בהבנה, שגרוע ככל שחטאו היה, גם הוא – באופן לא מובן – חלק מהתוכנית האלוקית. אף דברים אלו משתקפים בדברי יוסף לאחיו: "ועתה אל תעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אֹתי הֵנה". חטאתם, אך כעת שעשיתם תשובה יש לומר: מחו דמעותיכם. הכל, כולל חטאיכם, הוא לטובה.

*

נקודה למחשבה: כשמישהו מעולל לנו משהו רע, עלינו לעשות הבדלה שכלית ברורה: הוא עצמו אינו בסדר, ועליו לתת על כך את הדין, בין אם מול שמיים או מול סמכות ארצית כלשהי. אך לצד אמת זו ישנה אמת נוספת, והיא שמהשמיים רצו שהדבר הרע הזה יקרה לי, לתיקוני ולטובתי. הוא נועד או כדי להעניש אותי על משהו, או כדי לזכך אותי, או בשל שניהם גם יחד; מה שבטוח הוא, שהבירור שעלי לעבור ביחס אליו אינו קשור כלל למי שעשה לי אותו. זה ביני לבין האלוקים, וזה אומר שבשורש ולטווח הרחוק זה דבר לגמרי חיובי וטוב.

שנזכה כולנו לעיניו המאמינות והטובות של יוסף, ושבזכותן יתקיים בנו "וכל אשר הוא עֹשה ה' מצליח בידו".

פורסם לראשונה בעלון "קרוב אליך" | להצטרפות לרשימת התפוצה של ניר מנוסי

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן