ג'ניפר טיגה, בעלת גזע מעורב, גובה 1.83 ודוברת גרמנית, הייתה שונה באופן בולט מסטודנטים אחרים באוניברסיטת תל-אביב בתחילת שנות ה- 90. היא תגלה במהרה שהיא נכדתו של רוצח המונים נאצי.

השנים הראשונות בחייה של ג'ניפר טיגה היו קשות. אמה הגרמניה, מוניקה גות', התנכרה לאביה הניגרי כשג'ניפר נולדה ב- 1970. מוניקה, שסבלה מדיכאון ומקשיים כלכליים, הפקידה את ג'ניפר בבית היתומים המקומי כשג'ניפר הייתה בת חודש. מוניקה ואמה, רות איירין קאלדר, ביקרו את ג'ניפר לסירוגין, אך הפגינו חיבה מועטה ביותר כלפי הילדה.

הביקורים הצטמצמו מאוד כשג'ניפר נשלחה למשפחת אומנה בגיל שלוש, ופסקו לחלוטין ברגע שאומצה בגיל שבע. הוריה החדשים של ג'ניפר סירבו לאפשר למוניקה, שהייתה בנישואין מתעללים, להכתים את חיי בתם.

ג'ניפר סירבה לפגוש את אמה שוב עד שהייתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה. לאחר שאומצה, היא גדלה בבית יציב מהמעמד הבינוני. היה זה מאתגר לדעת שאמה הביולוגית דחתה אותה, והיא הרגישה מושפלת כשילדים אחרים שאלו שאלות על צבע עורה (משפחתה המאמצת הייתה לבנה), אולם ג'ניפר היא שורדת. היא ניחנה באינטליגנציה ורוח לחימה, ויחד עם משפחה תומכת, היא התגברה על התקף הדיכאון שחוותה בגיל 20 והחלה ללמוד בסורבון.

שהותה בפריז הגיעה לקיצה באופן בלתי צפוי ברגע שהוזמנה על-ידי חברה ישראלית לחופשה בבית הוריה.

גרמנייה בתל אביב

כשהיא מוקפת בחברים יהודים, ג'ניפר חשה קרבה ואהבה לישראל וידעה שתתגעגע כשתעזוב. היא תיארה את מה שקרה לה פה כ"תפנית של הגורל". היא איחרה להתעורר בבוקר החזרה המתוכננת לצרפת ופספסה את הטיסה. דבר אחד הוביל למשנהו ועם חבר ישראלי שגם התווסף למשוואה – החליטה להישאר בישראל. היא בילתה את ארבע השנים הבאות באוניברסיטת תל-אביב, שם הוציאה תואר בלימודי אפריקה ומזרח תיכון, וכן למדה עברית שוטפת.

לג'ניפר היו חברים יהודים כשגרה בצרפת, כך שלא הרגישה אי-נוחות להיות סטודנטית גרמנייה באוניברסיטה ישראלית. יותר מ- 45 שנה לאחר תום המלחמה, היא לא נתקלה אף פעם בדעות קדומות נגד גרמנים שהופנו כלפיה מצד עמיתיה והמרצים שלה (שהיו ברובם מאוד ליברלים).

היא למדה על השואה בבית הספר, וכיוון שלמדה עליה כעל נושא אקדמי – היא מעולם לא פגשה ניצולי שואה – היא הזדהתה עם "גרמניה החדשה" שהתנתקה מעברה.

כשיצא הסרט רשימת שינדלר לאקרנים, היא לא הרגישה דחף לראותו מיד. בסופו של דבר היא צפתה בסרט. "זה היה מחריד, מזעזע, אך התייחסתי לדברים כבת אדם, לא כגרמנייה".

ג'ניפר לא ייחסה חשיבות כלשהי לעובדה שהנבל הראשי בסרט, אמון גות' "הקצב מפלאשוב", היה בעל אותו שם משפחה כמו שם משפחתה בלידתה. ג'ניפר נשאה את שם המשפחה של הוריה המאמצים ולא הייתה לה סיבה לקשר בין השם לבינה.

הספר האדום

למעלה מעשר שנים לאחר מכן, ג'ניפר טיגה חיה חיים מלאים ומספקים בהמבורג. עם בעל מסור, שני ילדים קטנים ועבודה טובה, ההתחלה הלא פשוטה שלה נשכחה מזמן.

בגיל 38, כשעיינה בספריה הגדולה בעיר הולדתה, היא חשפה מוקש שאיים להרוס את הבניין המרהיב שבנתה. ג'ניפר נמשכה לספר דק בעל כריכה אדומה ושם מוזר: "יש לי זכות לאהוב את אבא שלי, נכון?"

למה שמישהו ישאל את השאלה הזו? היא תהתה. אחרי שעלעלה בדפים, קיבלה ג'ניפר את התשובה שלה. אחת מכותבי הספר הייתה בתו של אחד הרוצחים הידועים ביותר לשמצה בגרמניה הנאצית, אמון גות', מפקד מחנה הריכוז פלאשוב, הנבל מרשימת שינדלר.

ג'ניפר חיפשה את הפרטים הביוגרפיים בסוף הספר ופחדיה הגרועים ביותר אוששו: כותבת הספר הייתה אמה הביולוגית. פירוש הדבר היה שאמון גות' היה הסבא שלה!

בתו, שתמונתה הופיעה על כריכת הספר, דמתה באורח מוזר למישהו שהכירה פעם.

ג'ניפר פנתה במהירות לחפש את הפרטים הביוגרפיים בסוף הספר ופחדיה הגרועים ביותר אוששו. כותבת הספר, מוניקה הרטוויג (שם המשפחה של בעלה השני) הייתה אמה הביולוגית.

פירוש הדבר היה שאמון גות' היה הסבא שלה!

סבא שהיה מפלצת מחרידה... סבתא שעמדה לצידו... אמא שלא הוקיעה אותו. מאוחר יותר באותו יום שידרה הטלוויזיה הגרמנית סרט תיעודי בשם "תורשה" על מוניקה והלן יונאס-רוזנצוייג, עוזרת בית יהודיה שהייתה מושא לאכזריותו של גות'. זה היה יותר מדי מציף והיא פשוט התנתקה רגשית.

ג'ניפר המרוסקת שקעה שוב לתוך הדיכאון שממנו סבלה לפני שנים. היא לא הצליחה להתמודד עם העולם, עם חבריה היהודים ובעיקר עם עצמה. כל שראתה היה אפלה.

חודשים של טיפול אינטנסיבי והתבוננות פנימית כואבת חלפו עד שהצליחה ג'ניפר להוציא את עצמה מתוך קונכיית הכעס, הכאב והאשמה. כשהחלה להתיר את הסבך ולהשתחרר מהתחושות המחניקות, היא נסעה לבקר בפלאשוב, במקום בו גרם סבה למותם של אלפי יהודים. היא ביקרה בישראל ושוחחה עם ניצולי שואה. היא ביקרה את אמה הביולוגית ממנה התנתקה לפני שנים ושמעה את האמת המרה על סבתה, רות איירין קאלדר, שהייתה הפילגש של גות' בווילה שלו בפלאשוב והכחישה בעקביות את עוולותיו של גות' עד ימיה האחרונים.

בסופו של דבר, היא הצליחה להסתכל לכל הסיפור בעיניים ולומר, "הגיע הזמן להמשיך הלאה".

ספר הזיכרונות שלה

ב- 2013 כתבה ג'ניפר ספר זיכרונות בשם "סבא שלי היה יורה בי", שמתעד את המסע שלה. שם הספר מתייחס לרעיון שגות' היה יורה בה בגלל הגזע הלא-ארי שלה.

ג'ניפר הצליחה להימלט מהשדים ששלטו במוניקה וברבים מילדיהם של הנאצים, מצב שהיא מתארת אותו כ"לחיות עם המתים". אחריות אינה זהה לאשמה. היא מכירה בחומרת מעשיהם של אבותיה, אולם היא הגיעה להבנה שהיא לא יכולה להאשים את עצמה על חטאיהם. "אין גֵן נאצי", היא כותבת. "אנו מסוגלים להחליט למען עצמנו מי ומה אנחנו רוצים להיות".

כיום, ג'ניפר היא דוברת מעוררת השראה במשרה מלאה. היא סיפרה את הסיפור שלה לאלפי אנשים ברחבי העולם, והשתמשה במורשתו של אחד האנשים הנתעבים ביותר בהיסטוריה, כדי לעורר ברבים מוטיבציה להתמודד עם אתגרים העומדים בפניהם.