מדוע זזות העיניים?
מדוע זזות העיניים כאשר אנו חושבים? ואיך מסקנות המחקרים הקוגניטיביים קשורות לסיפורו של יוסטא החייט שעלה לגדולה?
חז"ל מביאים במדרש שיר השירים את הסיפור הבא:
יוסטא היה חייט עני שגר בעיר ציפורי שבגליל. קשה היתה מלאכתו של החייט היהודי, ופרנסתו – למרות חריצותו וזריזותו – היתה בדוחק. יום אחד החליט יוסטא לנסות את מזלו בעיר הגדולה, עיר הבירה, מקום מושב המלך והשרים. הוא החל לתפור ליחידים ובמחיר מועט, ואט אט החלו עבודותיו היפות להתפרסם. עשירי העיר ואנשי השלטון החלו להזמין אצלו בגדים לנשפיהם ולחגיהם, ושמו של החייט נישא בפי כל. לא עברו ימים רבים, ויוסטא קיבל הזמנה אל ארמון המלך שביקש לקיים עמו ריאיון. החייט החרוץ והפיקח מצא חן בעיני המלך והוא מינה אותו ל'מלביש הממלכה' וליועצו הקרוב, ומעמדו בחצר עלה והתחזק.
באחד הימים עת רוחו של המלך טובה היתה עליו, קרא לחביבו החייט והודיע לו: מה תבקש ממני, ואתן לך. יוסטא, שלמרות הצלחתו הרבה, חש געגועים עזים אל עיר מולדתו, שמח על ההזדמנות הנדירה והוא ביקש ממלכו: אנא מנה אותי לדוכסה של ציפורי עיר מולדתי. המלך נענה, ויוסטא נפרד מחצר המלוכה ששימשה לו בית בשנים האחרונות, ויצא בליווי פמליא נכבדת אל ציפורי, עירו הישנה.
כאשר נכנסה שיירת המושל בשערי העיר נפערו עיניהם של כמה מיושביה הוותיקים של העיר והם קראו בתדהמה: הלא זה יוסטא החייט העני שנעלם לפני שנים מספר ואיש לא ידע מה עלה בגורלו! אלא שמהר מאד ציננו תושבים אחרים את התלהבותם וטענו כי לא ייתכן כי המושל החדש והנכבד הוא יוסטא הדל מהחנות הקטנה והמוזנחת שבשוק. הוויכוח התלהט אך לשאול את המושל עצמו לא העזו, ופתרון אין. אלא שאז העלה אחד מהתושבים החכמים רעיון לניסוי מחקרי מעניין: כאשר יעבור הדוכס הטרי ברחובות העיר ויבקר בשוק, נתבונן ונבחן האם מביט הוא בתשומת לב אל מקום חנותו הישנה, היכן שישב יוסטא, החייט העני לשעבר. אם אכן יתברר כי מפנה המושל את עיניו לשם, הרי שהוא אכן יוסטא בן עירנו האובד.
ההצעה התקבלה, ואישושה האמפירי לא ארך זמן רב. אדון העיר החדש ביקש לבקר בשוקה של עיר, וכאשר עבר על פני 'חנותו' הישנה, הפנה לעבר הכוך החשוך מבט ארוך וממושך. "אתה יוסטא", פרצה הקריאה מגרונותיהם של אנשי העיר הנפעמים. יוסטא חייך אל תושבי עירו ואמר: אני מניח שאתם תמהים על המטמורפוזה שחלה בי. ובכן דעו כי אני תמה ומתפלא יותר מכם.
הסיפור של יוסטא, החייט שהפך למושל, מרתק, כך נדמה, מכל זווית ראיה: מפני מה ביקש יוסטא לחזור לעירו הקטנה שבגליל, ולהמיר את מנעמי החצר וארמון המלוכה בשלטון מורכב ובירוקראטי? מדוע התקשו בני עירו להאמין כי המושל החדש הוא אכן יוסטא בן עירם לשעבר? מהו מבחן 'הפניית העיניים' אל עבר החנות הישנה? ומפני מה הגיב יוסטא לאנשי עירו ההמומים כפי שהגיב?
תזיזו את העיניים
הנטייה הטבעית שלנו כבעלי חוש ראייה, להסב את מבטינו לכיוון מקור האינפורמציה שמעניינת אותנו, נתפסת כאינסטינקט מולד. קשה או בלתי אפשרי לדעת שמשהו מתרחש בסביבתינו ולא להביט אליו. לנטייה הזו, שנשמעת טריוויאלית כל כך, יש סיבה פונקציונאלית ברורה: הפניית המבט למיקום מסוים משפרת את היכולת לתפוס מה מתרחש בו. אולם האם זה הגורם היחידי לתנועת העיניים או שיש כאן עניין החורג מההיבט הפונקציונאלי - פיזיולוגי?
במחקר פסיכולוגי מפורסם טוען פוזנר כי כיוון המבט מצביע בדרך כלל על מוקד תשומת הלב של האדם, גם אם הפניית המבט למקור האינפורמציה לא תשפר את תפיסתה. במחקר הקוגניטיבי פסיכולוגי קוראים לתופעה הזו בשם העממי – קשב. לפי הנחת המודל, הקשב יכול לנוע על פני שדה חזותי גם אם העין לא נעה, ולהיפך, העין עשויה לנוע למקום הגירוי גם אם היא אינה יכולה לתפוס דבר. חוקרים מצאו שכאשר נבדקים נחשפים לגירוי חסוי למשך זמן קצר (למשל תמונה המובזקת למשך אלפית שניה במיקום מסוים) כך שהם אינם יכולים להספיק להזיז את העיניים אל אזור הגירוי, בכל זאת מפנים הנבדקים עיניהם למקום בו מוקם הגירוי.
אנשים מביטים לכיוון בו מונח הקשב שלהם
בטכניקה דומה, השתמשו חוקרים אחרים בהאזנה דיכוטית – ניסוי שבמהלכו מושמעים לנבדקים צלילים באוזן אחת או בשתיהן מתוך מטרה לבדוק את מגבלות הקשב. התברר באותו המחקר כי נבדקים הפנו את עיניהם לכיוון האוזן בה נשמע המסר הקולי למרות שכמובן לא היה כל גיורי ויזואלי מאותו כיוון. ניסוי נוסף מתאר נבדקים שבפניהם הוצג מצג שכלל ארבעה ציורים סכמטיים של מכונית, מטוס, עץ ואדם. לאחר מכן נשאלו הנבדקים למשל, באיזה סוגי מכוניות או עצים אתה יכול להיזכר? החוקרים הופתעו לגלות כי באופן עקבי מיקדו הנבדקים את מבטם במיקום הסכמטי של האובייקט עליו נשאלו למרות שהדבר לא סיפק להם כל אינפורמציה רלוונטית לשאלה.
הממצאים הללו מובילים למסקנה המקובלת כי אנשים מביטים לכיוון בו מונח הקשב שלהם, גם אם המיקום לא מספק להם סיוע ויזואלי כלשהו. במילים אחרות: על פי מעקב על תנועות העיניים ניתן לומר היכן ממוקד הקשב או הריכוז של האדם, גם אם באותו כיוון אין כל מידע רלוונטי.
עיניים ולב
בסיפור האליגורי על יוסטא, החייט שהפך לשליט, נדמה כי אנשי עירו זיהו נכון את האבחנה של חוקרי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המודרנית. הם ידעו, כי עם בואו של המושל החדש-ישן לעיר, יתמקד הקשב שלו בעברו, כלומר בחנותו העלובה והישנה בפאתי השוק. ייתכן כי החנות כבר לא קיימת, ייתכן אפילו שמבנה השוק שונה, אולם הקשב המופנה באופן ממוקד לאתר הנוסטלגי מבחינתו, יאלץ את החייט לשעבר להפנות באופן אוטומטי את תנועת העיניים. בני העיר שחששו מן הסתם להציג שאלה כה מביכה לאדונם החדש, מצאו איפה דרך מקורית לבחינת התיאוריה שהעלו.
שם עדיין נמצא ליבו, משם הוא צמח, ולשם הוא שייך...
יוסטא,שכזכור הפנה את מבטו לעבר מיקום חנותו הישנה, לא איבד את קור רוחו, ואמר: אתם מופתעים, אבל אני מופתע יותר מכם. יוסטא, מסתבר, הבין את 'תרגיל הפניית העיניים' שערכו לו תושבי עירו, והוא הכיר לפתע באמת חבויה: גם הוא, המושל העליון, איש העיר הגדולה, משועי העם ומנכבדי המלך, אינו אלא יוסטא – החייט העני מהכוך שבשוק, שם עדיין נמצא ליבו, משם הוא צמח, ולשם הוא גם עדיין שייך...
הסיפור של יוסטא, והלקח אותו שואבים ממנו חז"ל, מזכיר היגד אחר הנאמר על ידינו פעמיים או שלוש בכל יום: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". קשה שלא להבחין בהתמקדות של התורה בשני האיברים המסוימים האלו: העיניים והלב. גם הפנייה האישית "עיניכם" ו"לבבכם", ולא סתם "עיניים ולב", מעוררת מחשבה נוספת. נדמה, כי בעקבות המסקנות העולות מסוגיית החייט הגלילי, מקבלים דברי חז"ל משמעות גלויה יותר: 'לא תתורו אחרי לבבכם' – כלומר אל תפנו את מרכז הקשב והריכוז שלכם אל מחוזות שליליים, שכן גם 'לא תתורו אחרי עיניכם', העיניים המופנות תמיד אל אזורי הקשב יתמקדו אינסטינקטיבית, באותם אתרים בלתי רצויים. מעבר לאותם מחוזות שליליים הברורים לכל, לכל אחד מאיתנו יש את המחוזות השליליים שלו, שכן "לב יודע מרת נפשו", וממילא, את נטיות הלב והעיניים הפרסונאליים שלו שמפניהם כדאי לו להיזהר.