מרים פרץ, אישה נעימת סבר וצנועה, המתגוררת עם משפחתה בשכונת גבעת זאב הירושלמית. בשנת 1998, בנה הבכור אוריאל, קצין בסיירת גולני, נהרג בפיצוץ במהלך פעילות מבצעית בלבנון. למרות זאת, הסכימו מרים ובעלה אליעזר ז"ל לחתום ולאשר את שירותם של שלושת בניהם האחרים – אלירז, אביחי ואליסף – כלוחמים קרביים בגולני.

ימים ספורים לפני חג הפסח האחרון, מצאה את עצמה מרים פרץ תחת אור הזרקורים, כשבנה אלירז, אביהם של ארבעה ילדים קטנים, נהרג בגבול עזה. אלפים ליוו את אלירז אל מנוחתו האחרונה, ומרים דיברה בטלוויזיה מתוך אמונה ודבקות בעמה ובאלוקיה. ראש הממשלה נתניהו אמר: "העם בישראל כולו כואב את כאבכם. העוצמה והאצילות שלכם מחזקות ומאחדות את כולנו".

צוות aish.co.il שוחח עם מרים בביתה, אשר למרות האסון שפקד אותו רק לפני שלושה שבועות, שומר על אוירה מדבקת של עוצמה ואופטימיות. בכתבה ניסינו לשמור על אותנטיות דבריה של מרים ועל סגנונה המיוחד.

שאלה: ספרי לנו מה התרחש באותו יום ליד גבול עזה?

מרים פרץ: בין ישראל לעזה מפרידה גדר. במרחק של בערך 4 מטר מהגדר, נמצאים השדות של קיבוץ עין השלושה. המחבלים מנסים תמיד לעבור מעזה, להגיע לגדר ולשים מטענים, או לעבור מתחת לגדר כדי להגיע לישראל. באותו יום ששי [26 במרץ], החיילים זיהו שני מחבלים מתקרבים. אלירז יצא עם כוח (כי הוא ידע שהשניים האלה הם רק ההתחלה ואחריהם יש עוד) למקום שבו הסתתרו המחבלים. אחד מהם נהרג מייד, השני ירה צרור, ואחת היריות פגעה באלירז. לכל החיילים יש רימונים, ובדרך כלל לא קורה כלום אם הם נפגעים. הכדור שפגע ברימון של אלירז הפעיל את הנצרה שלו - דבר שכמעט ולא קורה. אני קוראת לזה, 'יד אלוקים'. אין הסבר אחר - אני יודעת שהזמן של אלירז הגיע.

לפני שאוריאל אחיו הגדול נהרג, אני ידעתי, הרגשתי. 35 יום לפני מותו, אוריאל כתב שהוא ייהרג. הוא גם אמר לחבר שלו, "אני הולך למות", החבר אמר לו "אם אתה יודע שאתה הולך למות, אל תלך!", והוא הלך. מצאנו לזה תשובה: בארנק של אוריאל היה קטע מ'אורות התשובה' [י"א, ג'] של הרב קוק, וכתוב שם: "ככל שהתשובה מתעמקת יותר, הולכת יראת המוות ומתמעטת עד שפוסקת לגמרי, ומקומה לוקח המצב של 'ותשחק ליום אחרון'." כשיש לך תשובה למה אתה פה, מה התפקיד שלך פה, למה באת לפה, מה השליחות שלך פה? יראת המוות הולכת ופוחתת, עד שמגיע מצב של 'ותשחק ליום אחרון'.

שאלה: איך קיבלת את הידיעה על מותו של אלירז?

מרים פרץ: ביום ששי בבוקר, הבן שלי קם ואמר לי, "אמא אני רוצה לספר לך חלום. אני רואה אותך יושבת שבעה, אבל שבעה מוזרה. את יושבת וקמה, משהו מוזר". אמרתי לו "חלום טוב, חלום שלום", וחשבתי בכיוונים אחרים.

בדיוק בשעה 3:06, דיברתי עם הבת שלי בטלפון, ואני לא יודעת איך, פתאום קיבלתי מכה בראש מדלת במטבח. צעקתי: "וואו איזו מכה קיבלתי", החזקתי את הראש בשתי הידיים וצעקתי: "מכה כזאת לא הייתה לי". הילדים בדקו את הראש ואמרו, "אמא אין לך שום סימן, אין לך אפילו סימן אדום, למה את צועקת שקיבלת מכה?" ולא היה לי הסבר. אז עוד לא ידעתי, אבל זאת הדקה שבה נהרג אלירז.

שעה לפני שבת, הכל מוכן להדלקת נרות. ישבתי לי בשקט, במין עצבות. ואז נכנסה השכנה, שאף פעם לא נכנסת אלי בשעה כזאת, והתחילה לספר לי משהו על הבת שלה. אמרתי לה "הכל בסדר", ופתאום הסתכלתי עליה ואמרתי, "את רוצה לספר לי משהו על אלירז?!" זה מה שפתאום יצא לי.

היא אמרה לי שהוא נפצע. אז אמרתי "בסדר. או-קי". קמתי, התלבשתי, רציתי לנעול נעלים, חשבתי ללכת לבית החולים שבו הוא נמצא. התחלתי לטלפן כדי לדעת באיזה בית חולים הוא מאושפז, אבל בשום מקום לא ענו לי. בינתיים אנשים מהישוב התחילו להיכנס לבית.

באותו רגע ראיתי מישהו מסתכל מהדלת החוצה. והתמונה הזאת, של מישהו שמסתכל החוצה, עשתה לי פלאש-בק חזרה לאוריאל. הבנתי שעומדים להיכנס לבית שלי, אז מייד טרקתי את הדלת, סגרתי אותה מכל הכיוונים. סגרתי את כל הדלתות והחלונות בבית, ואמרתי לכל האנשים שבפנים, "אף אחד לא יוצא, ואף אחד לא נכנס לבית הזה. אף אחד לא יכנס לפה!"

נעמדתי ליד התמונה של בעלי ז"ל וצעקתי: "אליעזר, למה קראתם לו? למה קראתם לו?" הבנתי כבר.

ואז נכנסו 'שלושת המלאכים' ורצו לדבר איתי, ואני ביקשתי, "עוד קצת. אל תגידו לי! אל תגידו לי! כל זמן שאתם לא אומרים את המילה, הבן שלי עוד חי, אבל ברגע שתגידו לי, הלך הבן..."

שאלה: אלירז הגיע לדרגת סמג"ד, ונודע בכושר מנהיגותו. מה הניע אותו?

מרים פרץ: אלירז אהב את עם ישראל והיה מוכן לתת את כל מה שיש לו. הבנים שלי קצינים. קצינים תמיד הולכים בחוד. הוא שימש דוגמא אישית ותמיד היה הראשון בקרב.

אנחנו קוראים מכתבים שהביאו לנו ממנו. זה מדהים. נשמע כאילו כתב אותם אחד מגדולי הרבנים. הנה למשל: 'מסירות נפש זה שאתה נותן מהגוף, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך, למען מישהו או משהו שהוא לא אתה. והמיוחד זה שאתה לא עושה את זה מידי פעם, אלא כל הזמן, יום ביומו.'

אלירז תמיד היה שואל את עצמו "מה רוצה ממני אלוקים?" תמיד, יום יום כשהלך לישון אמר 'שמע', והיה אומר "אנא אלוקים, עשה אותי כלי לשליחותך" - תשתמש בי לכל שליחות שתציב לי. וזה מה שיהיה כתוב על המצבה שלו.

שאלה: שמענו גם סיפורים על טוב הלב שלו. האם תוכלי לשתף אותנו בחלקם?

מרים פרץ: באלירז היה שילוב מאוד מיוחד של אומץ ועדינות גדולה. אחרי שנהרג הקצין רועי קליין, השם ייקום דמו [שגר בשכנות למשפחת פרץ], אלירז לקח דבר ראשון את הילדים של רועי ואימץ אותם. הוא היה מגיע מהצבא, לא היה לו זמן, את הילדים שלו הוא ראה רק פעם בשבועיים... ובכל זאת, דבר ראשון הילדים של רועי - מה אפשר לקנות להם? לקחת אותם לים, לטייל איתם, לדאוג להם, לעשות איתם שבתות...

מה אלוקים רוצה מאיתנו? שנהיה עושי חסד, לומדי תורה, צנועים, רחוקים מגאווה... כזה היה אלירז.

כשהייתי מתקשרת אליו, הייתי רוצה לספר לו דברים. עוד לפני שהייתי מדברת הוא היה שואל אותי שתי שאלות: "מה שאת רוצה לספר לי יתרום לי? מה שאת רוצה לספר יפגע במישהו אחר?"

אלירז אהב את המשפחה שלו בכל ליבו. במשרד שלו, כל הקיר היה מלא ציורים של הילדים שלו. וגם בקרב, מה היה בכיס שלו כשהוא נפל? ציורים של הילדים.

לפני מספר ימים נסענו לעלי, והבן שלי אליסף יצא לטייל עם אור חדש, הבן של אלירז. על הכביש הייתה מונחת אבן גדולה. אור חדש אמר לאליסף: אתה לא אבא שלי. אליסף אמר, "נכון, אני לא אבא שלך". אור חדש אמר שוב: "אתה לא אבא שלי, כי אבא שלי, כשהוא עובר בכביש ורואה אבן, הוא מזיז אותה, שאף אחד לא ייפגע. אתה לא אבא שלי!"

אני רוצה שאנשים יכירו את התכונות של אלירז ושכל אחד ייקח תכונה אחת ויישם אותה בחייו. זה נקרא להנציח את אלירז, לחיות אותו. הוא היה צדיק וטהור. הייתי מסתכלת על אלירז ורואה קדושה.

שאלה: מדוע לדעתך אלוקים בחר בך לניסיון הנוראי הזה?

מרים פרץ: אנחנו משפחה פשוטה. יש בעולם כאלה נשים צדקניות... למה אני? אני לא יודעת למה הוא בחר בי. לפעמים אני מרגישה כמו איוב...

לפני כמה ימים הגיע לכאן דוד חטואל. בשנת 2004 כל המשפחה שלו, אשתו וארבע בנותיו, נהרגה ביום אחד בפיגוע ירי. אמרתי לו: אצלך ביום אחד, הכל ביום אחד. אבל אצלי – כשאוריאל נפל, היינו בתהום, בגיא צלמוות - אבל היה לי את בעלי למשענת. מגיא צלמוות עלינו, חיתנו את אלירז והיינו הכי מאושרים בעולם. אחר כך נולד בנו הבכור של אלירז, אור חדש אוריאל, שנקרא על שם אחיו אוריאל ז"ל. עשינו לו ברית מיוחדת, במערת המכפלה. אבל דווקא כשהיינו למעלה, באושר הכי גדול, עוד מכה - אליעזר בעלי חלה ונפטר. היה נראה לי שדי לצרות, כמה אפשר לבחון אותי? אני לא עשויה מברזל, אני בן אדם!

כשאליעזר נפטר, אלירז היה כמו אבא בשביל הילדים. הוא היה לי משענת. כעבור שנתיים, חיתנתי את הבת שלי הדס, כמה שמחנו בחתונה. אלירז ליווה אותה (במקום בעלי) לחופה, והיה הכי מאושר בעולם. שוב הייתי למעלה, ובא הקב"ה, ועוד הפעם הוריד אותי.

גם הוא נפל.

בתי הדס אמרה שהיא מתארת שיחה בין הקב"ה לבין אלירז: הקב"ה אומר לו, "אני צריך אותך", ואלירז עונה לו, "אבל גם אשתי צריכה אותי".

אומר לו הקב"ה, "אבל אני צריך אותך". ואלירז עונה, "גם הילדים שלי צריכים אותי".

הקב"ה שוב אומר, "אני צריך אותך", ואלירז אומר, "בסדר, עם אשתי ועם הילדים זה יכול להיות בסדר, אבל מה עם אמא שלי?! אתה לא יכול לעשות לה את זה!"

אני יודעת שלעולם לא יהיו לי תשובות. כאדם מאמין אני לא יכולה להגיד שאם אלירז נהרג אז אלוקים לא טוב, ואם הבת שלי מתחתנת ומקימה בית, אז זה טוב. האמונה שלי בקב"ה עוד יותר מתחזקת, כי אני יודעת שכל מה שהוא עושה הוא עושה לטובה. ויותר מזה, אני יודעת שהגיע הזמן של אלירז.

שאלה: המשפחה שלך צמחה רבות מאז מותו של אוריאל לפני 12 שנה. במה דברים שונים בפעם הזאת?

מרים פרץ: כשאוריאל נהרג הילדים שלי היו צעירים, בני 14, 13. הם היו קטנים, ולא כל כך הבינו. עכשיו הם גדלו, לכן הפעם המוות יותר מורכב ויותר קשה להם.

החברים מהפלוגה של אוריאל באו לבקר. כשהוא נפל הם היו עדיין צעירים ועכשיו – יש להם ילדים, פתאום הם מבינים מה איבדתי... והם רוצים לעזור.

כל עם ישראל עטף אותנו. אם הצלחנו בשבוע אחד לאחד את כל מדינת ישראל בכאב, אז מותו של אלירז היה ראוי. שבוע אחד שהמחלוקות עמדו בצד. שבוע אחד שהאנשים התחברו לכאב של משפחה אחת. שבוע אחד בו הלב של בני האדם נפתח לזולתם.

שאלה: ב-12 השנים שחלפו, שמרת על זכרו של אוריאל, וכעת אלירז. כאם, כיצד את שומרת על הקשר עם הבנים שנפלו?

מרים פרץ: כשאוריאל נפל, הביאו לי אבן מהמקום שבו הוא נהרג בלבנון. האבן שחורה מהשריפה. עם השנים, כשהייתי מרגישה שאני מתרחקת מאוריאל או שהוא מתרחק ממני, הייתי מוציאה את האבן, מריחה אותה ושמה על הלב.

שמונה שנים אחר כך, אלירז נלחם בלבנון, וחזר לסלע שעליו נהרג אוריאל. הוא הביא לי משם אבן חדשה, לבנה, ואמר לי: "אמא, אל תישארי כאן – תראי, השמש זרחה, הגשם ירד, שטף את הדם, הצמחים גדלו – אמא, בבקשה תהיי פה". הבנתי שככה זה עם ישראל, כל הזמן הוא בין השריפות הגדולות לבין התקווה. ככה גם בבית הזה, כל הזמן אנחנו נעים בין הכאב לבין התקומה. לכן, כשייבנו את בית המקדש, אני רוצה להביא את שתי האבנים האלה, שישימו אותן ביסודות.

אתמול ביקשתי מהחברים של אלירז, שייכנסו למקום שבו נפל אלירז, בלי לסכן את עצמם, ויביאו לי אבן חדשה.

מי שלא יהיו לו שורשים בארץ הזאת, יהיה כמו עץ שהרוח תעיף. אנחנו, העם שלנו - תמיד היה מחובר, חי וקיים בזכות השורשים שלו, בזכות החיבור שלו. זאת הארץ שאלוקים נתן לנו, ואנחנו חיים בה בשמחה ובגאווה, למרות הכאב.