רשימת תפוצה

על הפרשה

יושרה ציבורית

פקודי (שמות לח:כא-מ:לח )

מאת הרב יונתן זקס ז"ל

לא מספיק להיות בסדר; חייבים להיראות בסדר, בייחוד כשיש מקום לשמועות ולחשדות.

דווקא מפני שפסוקי קריאת שמע מוכרים לנו כל כך, איננו מרבים להתעכב ולהרהר בפשרם. אחד הפסוקים הללו אומר, כידוע, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). "מאוד" הוא כאן שם-עצם; מה פירושו? ההבנה הרווחת היא ש"מאוד" הוא כוח, חוזק או השתוקקות; בלשוננו השתרש הביטוי "רוצה בכל מאודו", כלומר בכל כוחו. אבל רש"י, בעקבות המדרש ותרגום אונקלוס, מפרש: "בכל ממונך".

אך אם כך הוא, הפסוק מעורר קושי – לפחות מבחינת סדר מרכיביו. "נַפְשְׁךָ" פירושה כאן על פי חז"ל "חייךָ"; "אפילו הוא נוטל את נפשך", מבאר רש"י. יש מקרים, נדירים מאוד לשמחתנו, שאנו מצווים למסור בהם את נפשנו ובלבד שלא לעשות עבירה מסוימת. ואם כן, אם נצטווינו למסור את הנפש על אהבת השם, הרי קל וחומר שצריך לאהוב את האל בכל ממוננו, כלומר אם נדרש מאתנו קרבן כספי יקר. חז"ל ורש"י מסבירים שהכוונה למי "שממונו חביב עליו מגופו": בשבילו אין כאן קל וחומר, ויש לציין את הממון במפורש.

ממונו של מי חביב עליו מגופו? הרי מובן שהחיים חשובים מהממון. אבל חז"ל ידעו גם כי "אדם בהול על ממונו":[1] כשהדברים מגיעים לכסף, אנשים עושים דברים מוזרים, נחפזים, לא-שקולים ואי-רציונליים. רווח כספי הוא פיתוי גדול, שעלול לגרום לנו לעשות דברים הפוגעים באחרים ובסופו של דבר פוגעים בנו עצמנו. לכן, בתחום הפיננסי, ובייחוד כשמדובר בכספי ציבור, אסור שיהיה מקום לפיתוי, ואסור שיישאר מקום לספק אם הכסף שימש למטרה שיועדה לו. נדרשים ניהול-ספרים קפדני ושקיפות מלאה. בלעדיהם רובצת סכנה מוסרית. כספי ציבור הם כסף גדול, וכסף קל.

פרשת פקודי עמוסה דיווחים מדוקדקים על אופן השימוש בתרומות לבניית המשכן: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה, עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא). היא ממשיכה ומונה את הכמויות המדויקות של הכסף, הזהב והנחושת שנאספו, ואת המטרות שהם שימשו להן. מדוע משה עשה כך? מדרש תנחומא מציע תשובה:

"... וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה" (שמות לג, ח). ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צַוָּארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו!" וחברו משיבו: "רֵיקה! אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מניָן – מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר?" כששמע כן, אמר: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". כיוָן שנגמרה אמר להם: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (שמות לח, כא).[2]

משה הגיש דין וחשבון מפורט, כדי שיהיה ברור מעל לכל חשד שהוא לא שלח ידו בכספי תרומות. שימו לב להדגשה כי המניין לא נעשה בידי משה עצמו, אלא היה "עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן"; במילים אחרות, בידי מבקרי חשבונות עצמאיים.

בתורה אין שום רמז להאשמות ולחשדות המתוארים במדרש, אך ייתכן שהוא מתבסס על הכרזתו של משה בזמן מחלוקת קורח, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו; כלומר, לא לקחתי את חמורו של איש מישראל, ולא עשיתי רע אף לא לאחד מהם). האשמות בשחיתות ובהתעשרות אישית מופנות לא פעם כלפי מנהיגים, בצדק או שלא בצדק. אפשר היה לחשוב שהעובדה שאלוהים רואה כל מה שאנו עושים היא ערובה לכך שלא נחטא. אבל היהדות אינה סבורה כך. בגמרא מתועדת שיחה בין רבן יוחנן בן זכאי, בעת שהיה שכיב-מרע, לבין תלמידיו שבאו להיפרד ממנו:

... אמרו לו "רבינו, ברכנו". אמר להם, "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אמרו לו תלמידיו, "עד כאן?" אמר להם, "ולוַאי. תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר 'שלא יראני אדם'".[3]

כשבני אדם עוברים עבירה, הם חוששים שמא יראה אותם אדם אחר. הם שוכחים שהאל רואה אותם בכל מקרה. הפיתוי מסמא את ההיגיון. שום אדם אינו יכול להיות בטוח שהוא חסין מפניו.

במקום מאוחר יותר בתנ"ך, בספר מלכים, יש פסוק שאפשר להבין ממנו כי הביקורת החשבונאית של משה לא הייתה הכרחית. בימי המלך יהואש נאסף כסף לשיפוץ המקדש. על האיסוף הזה מסופר: "וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים" (מלכים א' יב, טז). האנשים שהופקדו על האיסוף היו ידועים כנאמנים וישרים, ולכן הם לא נדרשו להגיש דין וחשבון. משה היה כמובן אדם בעל יושר מוחלט שברור כי "עשה באמונה"; לכן, לאור הפסוק הזה, ייתכן שעשה לפנים משורת הדין כשהגיש לעם את דו"ח פקודי המשכן.

הידיעה כי משה לא היה חייב לעשות מה שעשה – דווקא היא נותנת למעשהו תוקף מיוחד. בכספי ציבור צריכות להיות שקיפות ואחריותיוּת (אקַאוּנְטַבִּיליוּת) אפילו אם האנשים המטפלים בכספים ידועים בניקיון כפיהם. אנשים במשרות אמון חייבים להיות בעלי יושרה מוסרית – וגם להיראות כאלה כלפי חוץ. יתרו חותן משה כבר ביטא רעיון זה כשהציע למשה למנות שרים שישפטו את העם, בהדגישו שאנשים אלה צריכים להיות "יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא).

אם יש שופטים שלא יצא להם מוניטין כאנשי אמת שונאי בצע, יש חשש שהצדק, גם אם ייעָשה, לא יירָאה. חז"ל גזרו עיקרון כללי זה מפרשיית בקשתם של בני גד וראובן ממשה להתיישב בעבר הירדן המזרחי (במדבר לב, א-לג). משה אמר להם שמעשה כזה יפגע ברוח העם; ייווצר רושם שבני השבטים הללו אינם מוכנים לחצות את הירדן ולהילחם לצד אחיהם את מלחמת כיבוש הארץ. בני גד וראובן הבהירו שבכוונתם להשתתף במלחמה ואף להיות ראשונים בחזית, והבטיחו שלא יחזרו אל מקנם וטפם שבעבר הירדן עד שכיבוש הארץ יושלם. משה הסכים, ואמר לנציגי שני השבטים שאם יקיימו את הבטחתם זו במלואה יהיו "נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (לב, כב). ביטוי זה הונצח בהלכה, בדמות העיקרון "אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום".[4]  לא מספיק להיות בסדר; חייבים להיראות בסדר, בייחוד כשיש מקום לשמועות ולחשדות.

בספרות חז"ל אפשר למצוא כמה דוגמאות ליישומים של כלל זה. למשל, כאשר נכנסים ללשכת השקלים במקדש, מקום שם נשמר הכסף לקרבנות,  אסור ללבוש פריטי ביגוד שאפשר להחביא בהם מטבעות:

אין התורם נכנס לא בפרגוד חָפוּת, ולא במִנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו "מעוון הלשכה העני", או שמא יעשיר ויאמרו "מתרומת הלשכה העשיר". לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב) ואומר "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם" (משלי ג, ד).[5]

דוגמה נוספת, הנסמכת אף היא על הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל": אסור לגבאֵי צדקה לפרוט את כספי קופת הצדקה בעזרת כספם הפרטי, ואסור לגבאי בית התמחוי לקנות בכספם עודפי מזון שעניים לא אכלו; פריטה והמרה של כספי צדקה, ומכירת עודפי מזון מבית תמחוי (כמובן, למטרת רכישת מוצרי מזון חדשים לבית התמחוי), צריכות להיעשות בעזרת צד שלישי. כל זאת, כדי שלא יחשדו בגבאים שהם מפיקים טובות הנאה מכספי ציבור.[6]

ב"שולחן ערוך" נפסק כי יש לגבות צדקה בשניים, לפחות, כדי שכל גבאי יראה מה חברו עושה.[7]  יש מחלוקת בין המחבר, רבי יוסף קארו, לבין הרמ"א, בעל ההגהות, אם גבאי הצדקה צריכים להגיש דו"ח כספי. המחבר מסתמך על הפסוק ממלכים שציטטנו לעיל, "וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים", ופוטר את הגבאים ממטלה זו. אולם הרמ"א אומר שטוב יותר שהגבאים ידווחו, על פי העיקרון "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".[8]

האמון הוא מיסודות החיים הציבוריים. אומה החושדת במנהיגיה שהם מושחתים איננה יכולה לתפקד ביעילות כחברה חופשית, צודקת ופתוחה. מסימניה של חברה טובה, שהמנהיגות בה נתפסת כשירוּת ולא כעמדת כוח שקַל לנצלה לרעה. התנ"ך הוא, בין היתר, ספר הדרכה על חשיבותו של הרף הגבוה בחיים הציבוריים. הנביאים היו המבקרים החברתיים הראשונים בעולם, והאל הסמיך אותם לדבר אמת אל בעלי השררה ולקרוא תגר על מנהיגים מושחתים. התרסתו של אליהו כלפי אחאב, ומחאתם של עמוס, הושע, ישעיהו וירמיהו נגד אורחות החיים הלא-אתיים של ימיהם, הם טקסטים קלאסיים במסורת הזו, באשר הם מכוננים מאז ולתמיד את האידיאלים של ההוגנות, הצדק, היושר והיושרה. חברה חופשית בנויה על יסודות מוסריים, ויסודות אלה צריכים להיות בלתי מעורערים.

משה נתן דוגמה אישית כשהציג דו"ח כספי על השימוש בתרומות למיזם המשותף הראשון של עם ישראל. בעשותו זאת, הוא קבע תקדים חיוני לכל הדורות.

 

שאלות לשולחן שבת

  1. האם אפשר להבין מדברי חז"ל והמפרשים שהובאו כאן שאנשים נוטים לחשדנות יותר מהראוי?
  2. איך יכולה ההבנה החדשה של "מאודך" להשפיע על כוונתכם בקריאת שמע?
  3. האם הליכתו של משה לפנים משורת הדין מלמדת אתכם משהו חדש אל המוסר האישי שלו או של בני ישראל?

 

 

[1] שבת קיז ע"ב.

[2] תנחומא, פקודי סימן ז.

[3] ברכות כח ע"ב.

[4] משנה, שקלים ג, ב.

[5] שם.

[6]  פסחים יג ע"א.

[7] שולחן ערוך, יורה דעה רנז, א.

[8] שם ב, ובהגהות הרמ"א.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

[contact-form-7 404 "לא נמצא"]

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram