הוא לא היה מסוגל להעביר שבוע שלם מבלי שהיה מועף החוצה לפחות פעם אחת: תלמיד שלי בכיתה ט' הפך את עניין ההשהיות שלו לאקסיומה של החיים:

השמש זורחת, המים זורמים והוא עף החוצה.

מתמטיקה, לשון, אנגלית, ספרות, תורה. הוא לא היה בררן גדול ובכל שבוע יצא לי לקבל הערה מאחד המורים המקצועיים:

למרות שהיה נער חכם ומקסים, הפתיל הקצר שלו עמד לו לרועץ והלשון המשתלחת והעוקצנית שלו לא השאירה לו סיכוי.

פעם, כשהרגשתי שכבר מיציתי את כל העניין אמרתי לו:

"תסביר לי מה נכנס בך? אתה בחור מדהים. למה אתה כל פעם מחדש יורה לעצמך ברגל?"

הוא הסתכל אליי במבט רציני ועמוק ואמר לי:

"המורה, אני פשוט לא יכול אחרת. לא יכול להשתנות. זה גדול עליי".

עניתי לו:

"שטויות! מילא אני, גבר בשנות הארבעים לחייו שכבר לא יכול להשתנות. אבל אתה? אתה נער צעיר? אתה מעצב את עצמך! בטח שאתה יכול להשתנות! פשוט תאמין בעצמך ותתחיל לנסות".

עכשיו כבר הבחנתי בדמעה בזוית העין שלו כשענה לי:

"נראה לך שאני לא רוצה? שאני רוצה לצער את ההורים שלי? לפעמים אני לא מצליח לשלוט על הפה שלי. לפני שאני מספיק לבלום, המילים כבר בחוץ. ניסיתי- אני באמת לא יכול להשתנות!"

בתום השיחה, ניגש אליי תלמיד אחר ששמע את השיחה ואמר לי: "רק רציתי להגיד לך, שעם כל הכבוד המורה, אני חולק על מה שאמרת שבגיל שלך אי אפשר להשתנות וגברים בגיל העמידה לא מסוגלים לעשות את השינוי הזה.

קח לדוגמא את אבא שלי: מאז שגילו לו סוכרת לא נוגע בדברים מתוקים. הוא היה מכור לממתקים ועוגות ועוגיות ולכל דבר מתוק ואחרי שהוא הבין שיש לו סוכרת, הוא החליט להפסיק עם הסוכר ועוד מעט הוא יסיים שנה שבה הוא מצליח לעמוד בהחלטה שלו".

"באמת?" שאלתי אותו.

"לגמרי באמת".  ענה לי בגאווה והוסיף: "הוא התערב איתנו שאם הוא יצליח לעמוד בזה, אז כל האחים יזמינו אותו לארוחה בשרית שווה. ואם הוא לא יעמוד בזה, הוא יזמין אותנו. אתמול בערב הוא כתב לכולנו בווטסאפים מה הוא אוהב לאכול...".                                                                                                                                      נזכרתי בפעם ההיא שעמדתי מול תלמידי כיתה ט' ואמרתי להם שהבסיס של תורת המוסר הוא שאדם לעמל יולד ואנחנו מנסים להשתנות מהרגע שאנחנו עומדים על דעתנו ועד יום מותנו וזוהי עבודת המידות ואז נתתי להם כדוגמא את המשגיח המפורסם של ישיבת פוניבז' הרב אליהו דסלר בעל ה'מכתב מאליהו' שמצאו אצלו בארון אחרי מותו, חצי חפיסת סיגריות והסבירו שמהרגע שהבין שזה מזיק לבריאות, הוא הפסיק בבת אחת לעשן (ככה שמעתי מפי השמועה ואני מחפש מקור מוסמך לדברים).

ותלמיד אחד, דווקא מהביישנים של הכיתה ביקש לדבר ואמר לי:

"המורה, במחילה, ומה איתך? האם אתה גם משתנה?"

עצרתי רגע וחשבתי לעצמי: כן, מה באמת איתי? האם אני גם משתנה? האם אני מתמיד בעבודת המידות שלי או שתכלס כבר וויתרתי? האם אני כמחנך יכול להביא דוגמא אישית ולהצביע על כמה אלמנטים בחיי שהבטחתי לעצמי לשפר ואני באמת עומד בהם?

לאכל יותר בריא? אולי שמירת הלשון? ניצול הזמן? לישון פחות? לכעוס פחות? לקנא פחות? ללמוד יותר מוסר? להפוך לבן אדם יותר טוב לפני שאני מתחיל לבוא ולהטיף לתלמידיי?

אמרתי לו:

"תשמע, העלית כאן נקודה נכונה. אני לא יותר טוב מכם בכלום. אז תחשוב מעכשיו על הדברים שאני מלמד כעל דברים שאני מציע לך ללמוד איתי ביחד ואני מקווה שגם נתקדם בהם ביחד".

הוא חייך ואמר, "תודה המורה, אהבתי את התשובה".

ומאז בכל פעם שאני מעיר לתלמיד, אני לא מפסיק לשמוע את הקול הזה, שלוחש לי:

"נו, נו ומה איתך?"